מאת: אמיר בר שלום
כותרת “הבילד” הגרמני ב-7.12.13 לא הפתיעה רבים בישראל: “גרמניה תבנה עבור ישראל שתי ספינות סיור/שטח בעלות של מיליארד דולר, לצורך הגנה על שדות הגז החדשים בים התיכון”. זה לא סוד שחיל הים הישראלי עסק בשנים האחרונות באופן אינטנסיבי מאד באיתור אמצעים ויכולות, כדי להתמודד עם האתגר החדש של הגנה על אסדות וצינורות גז טבעי, בשטח הגדול פי 3 משטחה של מדינת ישראל. הפתרון שנבחר, בצל המצוקה התקציבית והקיצוץ בתקציב הביטחון, היה בנייתן של ארבע ספינות שטח, שיופקדו באופן בלעדי על אבטחת ה”מים הכלכליים” של ישראל. התכנית היא לבנות ספינות מהירות מאד שעל סיפונן יוצבו טילי “ברק 8″, כדי להתמודד עם טילי חוף ים מתקדמים – כמו למשל ה”יאחונט” הרוסי שבידי צבא סוריה. לגבי האיום התת מימי לא ניתנה בשלב הראשון תשובה חד משמעית, אולי מתוך הנחה שחיל הים יתמקד באמצעים הקיימים לאיסוף וניתור מטרות מתחת למים.
“אין ספק שהדבר הבא בפעילות ימית צבאית ואזרחית הן הצוללות הלא מאוישות” אומר הד”ר יובל כהן, ראש ענף ים והגנה אווירית במחלקה לאווירונאוטיקה במפא”ת. “תחום הכלים הבלתי מאוישים מתחת למים נמצא עדיין בחיתוליו, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. כיום כל החברות שעוסקות במחקר ופיתוח בתחום הזה הן חברות קטנות שהמיקוד הטכנולוגי והעסקי שלהם הוא בעיקר אזרחי. לי אין ספק שהתעשייה הביטחונית הישראלית יכולה וצריכה להיכנס לתחום הזה עם הידע הנרחב שקיים כאן בבניית מערכות לא מאוישות. ישראל הייתה הראשונה לפתח את תחום המל”טים ולא בכדי היא מובילה כיום בתחום”.
במפא”ת כמו בחברות הגדולות בשוק הביטחוני הישראלי ממעטים לדבר על פרויקטים ספציפיים שנמצאים בתהליך פיתוח. הצצה לשוק העולמי מגלה כי קיימים מספר כלים תת מימיים לא מאוישים, כולם משמשים בעיקר לעבודות תחזוקה אזרחיות או למטרות מחקר.
“שוק הכלים התת מימיים הבלתי מאוישים הוא תחום צומח ולכן חייבים לכוון אליו כבר עכשיו, אומר כהן, “יש כאן התלכדות של: צורך מבצעי, נכונות של האקדמיה ויכולת של התעשיות”.
תחום הכלים הבלתי מאוישים נחלק כיום לשלוש משפחות:
גליידרים –
צוללות קטנות המופעלות בטכנולוגיה הדומה לצוללות רגילות, הנעזרות במנוע חשמלי ובמיכלי ציפה. הכלים האלה משמשים בעיקר מכוני מחקר ואקדמיה. על הצוללות מוצבים סנסורים הבודקים מליחות, זרמים וטמפרטורה. הכלים האלה נחשבים לבסיסיים מאד, ללא יכולות טכנולוגיות של שידור מידע.
R.U.V –
UNDERWATER VEHICLE REMOTE –
כלי צולל הקשור בכבל לספינה. הכלי הזה נשלט על ידי מפעיל ובדרך כלל מצויד במצלמה המשדרת תמונה בזמן אמת לקרון הבקרה. השימוש בכלים כאלה הוא בדרך כלל לעבודות מעקב ותחזוקה אחרי כבלים וצינורות תת מימיים ארוכים.
A.U.V-
AUTONOMOUS UNDERWATER VEHICLE –
כלי אוטונומי לחלוטין המיועד לשהייה ארוכת זמן וטווח מתחת למים. ה-A.U.V מצויד במכשירי ניווט ימי ומכשירי GPS. הוא אוסף נתונים מתחת למים ומעביר אותם לתחנת בקרה רק אחרי עלייה לפני הים.
“כיום רוב הכלים שאנחנו רואים בשוק הם כלים שמורכבים ממערכות שונות”, אומר ד”ר כהן. “אנחנו לא רואים חברות שבונות מוצר שלם משלב המחקר והפיתוח ועד למוצר המוגמר. הייתי מדמה את זה יותר להרכבה של כלים ולא פיתוח על בסיס דרישה מבצעית, כפי שראינו בעולם המל”טים”.
היכולת של כלי אוטונומי לחלוטין כבר הוכחה בניסוי שנעשה בקנדה על ידי חברת – International Submarine Engineering. בנתה צוללת אוטונומית ושלחה אותה למשימה מתחת לקוטב הצפוני. לצוללת, שצוידה במכשור GPS נקדח חור מיוחד באחד הקרחונים, והיא הצליחה לנווט את עצמה במדויק לחור שהמתין לה. הצוללת שגמאה מרחק של 1000 ק”מ במשך עשרה ימים הצליחה לעבור בכל נקודות הניווט שהוכנסו לה, ולאסוף נתונים שכללו צילום סונאר ומדידות של אזורים שהוגדרו מראש.
“זו יכולת מוכחת, ואותה צריך למנף” אומר הד”ר כהן, “צוללות כאלה יכולות להיות פתרון מצוין לאבטחה של צינור גז באורך עשרות קילומטרים, כלים כאלה יהיו צריכים להיות חכמים מאד, שכן אין יכולת לתקשר איתם כאשר הם נתקלים בבעיה. בעיה יכולה להיות למשל רשתות דיג, מספיקה הסתבכות אחת כדי להשבית כלי של מיליוני דולרים. לכן ליכולת האוטונומיות יש משמעות גדולה מאד בכל הקשור לכלי אוטונומי שמבחינות רבות הוא בבחינת שגר ושכח”.
הצורך בכלי אוטונומי תת מימי מעסיק בשנים האחרונות כמעט את כל הציים המערביים. מאחר ומדובר בהשקעה גדולה מאד במחקר ופיתוח, הזמינה ממשלת ארצות הברית מחקר אקדמי שיבחן את הצורך והאפיון המבצעי של מערכות תת מימיות לא מאוישות. בנייר עמדה מיוחד שפרסם בשנת 2009, מכון המחקר –
National Defense Research Institute נבחן השימוש המבצעי האפשרי בכלים תת מימיים בלתי מאוישים. המחקר נעשה בשיתוף הצי ומשרד ההגנה של ארצות הברית. במסמך נקבעו 4 משימות עיקריות לכלים בלתי אוטונומיים בלתי מאויישים, unmanned undersea vehicles UUVs:
1. הגנה מפני מיקוש ימי –
mine countermeasures ממסמך רשמי של משרד ההגנה האמריקני עולה כי האיום הגדול ביותר על ספינות הם המוקשים הימיים. על פי המחקר האמריקני בעשורים האחרונים נפגעו 20 ספינות אמריקניות, 16 מהן נפגעו ממוקשים ימיים. צוללות בלתי מאויישות יוכלו לאתר, להתריע ובעתיד אולי גם לנטרל מוקשים.
2. הנחת מטענים ימים
payload deployment – כחלק ממשימות התקפיות שמבוצעות כיום על ידי צוללים, ניתן יהיה בעתיד לעשות שימוש ב-UUV. כך למשל להצמיד מטעני נפץ לספינות או לחלופין להציב מתקני מודיעין למיניהם סמוך ליעדי אויב.
3. איסוף מודיעין והשתתפות במבצעים מיוחדים
MONITORING FOR SPCIAL OPERATION – (). ה-UUV יכול לשמש מעין סייר קדמי ליחידות פושוטת מהים ולספק להן מודיעין בזמן אמת לפני מבצע, בדומה מאד לפעילות של צוללות מאויישות בציים צבאיים בעולם.
4. משימות מחקר מורכבות לצרכים צבאיים ואזרחיים
“כשמביטים על נייר העמדה הזה ניתן להבין את הצורך. אם ניקח רק את הסעיף הראשון, המיקוש הימי. כיום ניתן לקנות מוקשים כאלה בשוק השחור באפריקה או במדינות ברית המועצות לשעבר. פגיעה בספינה צבאית או אזרחית היא קריטית משום שהנתיבים הימיים הם צינור חמצן כלכלי. לכן בחשבון עלות תועלת יש כאן יתרון אדיר לצוללות הבלתי מאוישת שמחליפה לצורך העניין שולת מוקשים שמחירה מאות מיליוני דולרים”.
על שאלה אחת מקשה ד”ר כהן לענות בהקשר של הצוללות הבלתי מאוישות, והיא האם יש כבר צוללות כאלה הנושאות חימוש.
“בגודל הכלים כיום יש בעיה להציב חימוש מדויק, אם אנחנו מדברים על חימוש מסוג טורפדו. כדי לשאת חימוש כזה צריך לבנות כלי בגודל בינוני של לפחות 15 מטרים אורך ומשקל של 1500 ק”ג ומעלה. כרגע יש פיתוח ראשוני של צוללות כאלה בארצות הברית, אבל לישראל אין גישה אליו בשל רמת הסיווג שלו. מעבר לכך לגבי צוללות לא מאוישות מתאבדות, הרי שיש כאן תהליך של אבולוציה טבעית. בדיוק כמו שהמל”ט היה בעבר רק כלי לאיסוף מודיעין והיום הוא הרבה יותר, כך יהיה גם בעולם הצוללות הבלתי מאוישות”.
