אמיר בר שלום
בשקט בשקט מתחת לרדאר התקשורתי מתפתחת לה ברמת הגולן חזית חדשה בין ישראל לחיזבאללה . בשלושת החודשים האחרונים פעל חיזבאללה לפחות ארבע פעמים בחזית רמת הגולן , בכל הפעמים כנגד מטרות ישראליות : פעמיים הניח מטען ליד גדר המערכת ופעמיים ירה רקטות לעבר החרמון. כל האירועים הללו היו משטח שנמצא כל העת בשליטת הצבא הסורי. מבט על רמת הגולן נכון לאפריל 2014 מצייר את התמונה הבאה: הצבא הסורי לא שולט על רוב שטחה של הרמה, למעט שתי מובלעות באזור אל חאדר בצפון ופיתחת קונייטרה במרכז הרמה. על כל שאר השטח שולטים המורדים למיניהם, בין אם אלה אנשי האופוזיציה הסורית המתונה ובין אם אלה גורמים של תנועות איסלאם קיצוני הפועלים בהשראת אל קאעיידה. ישראל נמנעה במשך זמן רב מלהפנות אצבע מאשימה באופן פומבי כלפי חיזבאללה על פעילותו ברמת הגולן, אבל דאגה להעביר לו מסרים דרך הפטרון הסורי שלו. מתברר שמי שמבצע את הפיגועים ברמת הגולן הם לא אנשי חיזבאללה באופן ישיר. לוחמיו של נאסראללה עסוקים בלחימה על נכסי המשטר בסוריה עצמה. “קבלני הביצוע ” הם אנשי ארגון קטן ואנונימי , המורכב מנאמניו של הנשיא אסאד. הארגון הזה , סר אך ורק למרותו של הפטרון, בין אם הפקודה מגיע מדמשק ובין אם היא מגיעה מביירות.
אלא שהמשוואה הזאת של חילופי מהלומות בשטחה של סוריה , נשברה לפתע באמצע חודש מרס עם הפעלת מטען רב עוצמה כנגד סיור של צה”ל באזור הר דב. לא בכדי הייתה הפעולה הזאת דווקא באזור הזה, שעל פי חיזבאלה הוא אדמה לבנונית כבושה. מאז הנסיגה מלבנון משתדל חיזבאללה לפעול בעת הצורך, בעיקר שם. מדוע ? זהו אזור שנמצא במחלוקת בין סוריה ללבנון, חוות שבעא הוא נקרא בלבנון מתוך כוונה לבנונית לנכס אותו ואפילו רק במישור ההצהרתי. פעילות באזור חוות שבעא – הר דב , נחשבת בעיני חיזבאללה ללגיטימית בהיבט הבינלאומי שלה , משום שבעיני נאסרללה בשטח כבוש אין הפרת ריבונות. הפעלת המטען בליל ה 14 במרץ השנה, הגיעה כנראה כתגובה למה שמוגדר בעיתונות הלבנונית כתקיפה ישראלית באזור הכפר ג’אנטה , על גבול סוריה –לבנון בשטח הלבנוני. באזור הזה , על פי מקורות בלבנון, בנה חיזבאללה מחסני חירום ובמשך שנים אוכסנו בו אמצעי הלחימה שהגיעו מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה. מיד אחרי התקיפה בתחילת חודש מרס הכחיש חיזבאללה נחרצות כי התקיפה הייתה בשטח לבנון, הוא אפילו הזדרז לפרסם הודעה מפורשת בתחנת הטלוויזיה שלו “אל מנאר”. אלא שככל שחלף השמן והצטברו יותר ויותר עדויות להשמדת מחסן נשק גדול, כך הלך והצטמצם מרחב ההכחשה של חיזבאללה. עד הפיגוע לעבר ג’יפ הסיור של חטיבה 7 למרגלות הר דב. בתחילה חשש חיזבאללה לקחת אחריות , הפרסום בלבנון קישר את הפעלת המטען לארגון סוני קיקיוני. ישראל לא קנתה את “ההסבר” וכבר באותו לילה השמידה שורה של מוצבי חיזבאללה מצפון למטולה. מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, נלקח כאו סיכון מחושב שחיזבאללה עסוק וטרוד במלחמה בסוריה ולכן הוא יצליח להכיל ולהבליג על התקיפה של עמדותיו , וכך היה. לגבי השאלה מדוע חיזבאללה לא הגיב מיד אחרי מה שהוא פירש כתקיפה ישראלית בג’אנטה , אין תשובה ברורה. ההערכה היא כי חיזבאללה היה בהלם מעומק החדירה המודיעינית בעניין זה ובנוסף בשל היותו מסובך בבוץ הסורי, העדיף לאמץ את ההכחשה המיידית כדי להרוויח זמן תגובה. במבחן התוצאה זה אכן מה שקרה. אחרי שסיים את בקרת הנזקים, העדיף נאסראללה להשיב לישראל בקוד המוכר, תקיפה בלבנון תענה בתקיפה מלבנון. זו הסיבה שרק שלושה שבועות אחרי פיצוץ המטען הודה נאסראללה בפומבי כי ארגונו הוא שעמד מאחורי הפעולה.
כאן המקום לשאול האם ההרתעה הישראלית כלפי לבנון וחיזבאללה עומדת במבחן האירועים האחרונים? מבחן התוצאה מצביע על תשובה חד משמעית, חיזבאללה חושש מתגובה צבאית ישראלית. הארגון טרוד כרגע בלחימה בסוריה בפקודת הפטרון האיראני. לחימה שמקרינה באופן ישיר על מצבו בלבנון ומאלצת אותו להתמודד בזירה פנימית של לחימה מול ארגונים סונים. הנזק והאבדות לכוחות חיזבאללה גדולים לאין ערוך מהמפורסם בתקשורת. כך למשל, לוויותיהם של הרוגי חיזבאללה בסוריה מוסתרות מעיני התקשורת הלבנונית . אבל כידוע , בחברה שבטית קשה מאד להסתיר סודות.
והנה דוגמא נוספת לעד כמה חיזבאללה חושש מתגובה ישראלית. באמצע דצמבר 2013 , מיד אחרי תקרית הירי סמוך למוצב ראש הנקרה שבה נהרג רב סמל שלומי כהן ז”ל , הגיעו לישראל שורה של מסרים דחופים מלבנון. הראשון מחיזבאללה שדאג להבהיר כי לא מדובר בפעיל שלו, השני מממשלת לבנון שביקשה- כמעט בתחנונים – עוד באותו הלילה מישראל שלא לתקוף בלבנון. מאוחר יותר הגיע מסר מצבא לבנון שהעביר לישראל את התחקיר המלא של האירוע . התברר שמדובר בחייל מוסלמי – סוני מצבא לבנון , שהושפע מאידיאולוגיה איסלמיסטית קיצונית ברוח אל קאעיידה ופעל על דעת עצמו. החייל לדרישת ישראל, נעצר ,נשפט ונכלא.
הצד השני של משוואת ההרתעה הוא פעולותיה של ישראל. מאז מלחמת לבנון השנייה ישראל מקפידה על מהלכים מאד ברורים כלפי חיזבאללה. כל הפרת ריבונות באש נענית באש מדויקת ומסבה נזק “כואב” ללבנון כמדינה ולחיזבאללה כארגון לוחם. כך זה היה בספטמבר 2006 , מיד אחרי סיום מלחמת לבנון השנייה כאשר ירי של חייל לבנוני לעבר כוח הנדסה, הסתיים עם ארבעה הרוגים מצבא לבנון ומספר מוצבים הרוסים. כך גם באוגוסט 2010 כאשר מג”ד שיעי בצבא לבנון החליט למתוח את החבל ועל דעת עצמו לירות ולהרוג קצין ישראלי שפיקד על פעולת חישוף צמחייה מעבר לגדר, אבל עדיין בתוך שטח ישראל. האירוע הזה זה נגמר עם חמישה הרוגים מצבא לבנון ועשרה מוצבים שנהרסו. כך שלמרות החזית החדשה ברמת הגולן , הקוד בגבול לבנון מול חיזבאללה עדיין שריר וקיים.
העיקרון של אש תענה באש ושקט בשקט – נשמר בינתיים , שש וחצי שנים אחרי המלחמה ההיא.
