אמיר בר שלום
אחת החוויות המעצבות שלי ככתב צבאי, התרחשה לפני יותר מעשור אי שם במזרח הים התיכון, מול חופי סוריה/טורקיה. את מלחמת המפרץ השנייה, “ביליתי”, על סיפונה של נושאת המטוסים USS EISENHOWER.
ה-EISENHOWER הייתה חלק ממערך התקיפה של הצי השישי שנפרס במזרח אגן הים התיכון ותקף שורה של מטרות בחלקה המערבי של עיראק, שם הוצבו טילי הסקאד שכוונו לישראל. כדי להבין את גודל האופרציה האמריקנית היינו חייבים לחכות לאור יום. לצד
ה-EISENHOWER שייטה נושאת מטוסים נוספת, ה-ROOSEVELT. חלוקת המשימות בין שתי נושאות המטוסים הייתה מאד ברורה ה-EISENHOWER תקפה בלילה, ה-ROOSEVELT תקפה ביום. את שתי נושאות המטוסים עם כשש טייסות כל אחת, ליוו ארבע ספינות מלחמה חמושות, שתי צוללות ויותר מעשרה כלי שייט קטנים יותר, המקבילים לדבורה הישראלית. מלבד נושאות המטוסים שלקחו חלק בלחימה האווירית והמשחתות ששיגרו טילי טומהוק, אף אחד מכלי השייט האחרים לא לקח חלק פעיל בלחימה עצמה. בוקר אחד התעוררתי לרעש מוזר. כשעליתי לסיפון הבחנתי באוניית מלחמה נוספת ששטה צמוד מאד לדופן נושאת המטוסים. אחרי ההלם הראשוני, הבחנתי במספר צינורות שחיברו את שתי האניות. מתברר שכך נראית אספקה ימית בעיתות מלחמה בצי האמריקני. כך מעבירים במידת הצורך דלק, מים, מזון, תרופות, תחמושת וכל צורך אחר שמתעורר במשימה ארוכת טווח.
אלא שבארצות הברית שמפעילה ציים עצומים בכל רחבי העולם כבר חושבים על הדבר הבא באספקה הימית. סוכנות המחקר והפיתוח האמריקנית DARPA – Defense Advanced Research Projects Agency, הקימה לאחרונה מנהלה מיוחדת שאמורה לבחון פתרון חדשני: מיקום מיכלים ימיים אטומים – קונטיינרים, בקרקעית הים, כדי ליצור מחסנים זמינים בכל אחת מזירות הפעולה העתידיות של הצי האמריקני. התכנית UFP – UPWARD FALLING PAYLODS אמורה להציע פתרונות מתקדמים לצרכי הלוגיסטיקה של הצי בכל הקשור לאספקת תחמושת, דלק, מים, שמן מכונות וכל צורך אחר שיכול להיות מאוכסן לאורך שנים במעמקי הים. בדרישה המבצעית שפורסמה בסוף חודש מרס נאמר כי הרעיון המבצעי הוא לחסוך את שרשרת הלוגיסטיקה הארוכה של ציי המלחמה האמריקניים על ידי שימוש באמצעים לא מאוישים הניתנים לשליטה מרחוק.
“השלב הראשון הוא שלב הרעיון”, מספר אנדי קון מנהל הפרוייקט ב-DARPA. “קודם כל הקמנו צוות מומחים שכלל טכנולוגים ואנשי צי כדי להבין את הצרכים מצד אחד ואת הטכנולוגיה הנדרשת מהצד השני. במהלך עבודת צוות החשיבה נזרקים לאוויר הרבה מאד רעיונות ואז מתחיל שלב המיון. בסופו של דבר בחרנו בפתרון שלמעשה יוצר את האופטימום בין הדרישה המבצעית של הצי אל מול היכולות והמגבלות הטכנולוגיות. מעבר לחיבור הזה של הצורך עם היכולת לקחנו בחשבון עוד שני פרמטרים חשובים מאד: מחיר אטרקטיבי ויכולת פריסה רחבה על פני כל האוקיינוסים בעולם”.
כיום משתמש הצי האמריקני בארבע ספינות אספקה גדולות שיוצרו לצורך כך בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 במספנות בסן דייגו. כל אחת מהספינות יכולה לשאת עימה 156,000 חביות דלק, 104,500 ליטר של שמן מכונות/מנועים ו-76,000 ליטר של מי שתייה. בנוסף כל אחת מהספינות יכולה להעמיס 1800 טון תחמושת במשטחים מיוחדים לכך, 400 טון מזון מקורר וקפוא, 800 מיכלים של גז לצינון מערכות ראיית לילה ומספר משטחי אחסון לעוד 250 טון למטען משתנה. בכל אחת מהספינות ניתן להתאים משטחים מיוחדים למטען בגודל חריג כמו למשל מנועי סילון. הספינות מצוידת בשישה צינורות לתדלוק בים, ארבע עמדות רענון למים “מלוכלכים” ומסועי פסולת, ארבעה מנופים 10 טון, ומשטח נחיתה מיוחד לטיפול בעד שלושה מסוקים ימיים מדגם SEA HAWK UH 46. מעבר להיבט יכולת האספקה של הספינה, היא מצוידת גם במערכות טילי Sea Sparrow mk 29, נגד מטוסים וטילי ים-ים וחוף-ים. בנוסף מפעילות ספינות האספקה מערכות לוחמה אלקטרונית, מערכות מכ”מ אווירי ומכ”מ ימי, תותחי Phalanx נגד טילים המשייטים בגובה המים “לוחכי מים” וצמד תותחי 25mm Raytheon mk 88.
תפיסת ההפעלה של הספינות הללו בחירום ומלחמה מתבססת על שהייה ארוכה בים, ושיוט סמוך לצי אותו היא תומכת. את האספקה מהחוף מקבלת אוניית האספקה מאוניות מסע שפוגשות אותה בלב ים. כלומר, מבחינת האופרציה הימית, האספקה הנדרשת מועמסת בחוף על ספינת מסע, משם לספינת האספקה הייעודית ורק בתחנה השלישית מגיעה האספקה ישירות לספינת המלחמה. ללא ספק תהליך מורכב מאד שמצריך מערך שלם של ספינות אנשים ואמצעים שעשויים להימצא רחוק מאד מהחוף.
פתרון הקונטיינר המושקע התברר כישים ביותר וכרגע נכנס הפרויקט לשלב השני שלו, שלב הפנייה לתעשיות להציע פתרונות אפשריים. הרעיון המבצעי שעומד מאחורי התכנית הוא הפעלה עצמאית של האחסון התת ימי על פי צורך. כלומר השליטה ביום יום על הקונטיינרים תהיה במפקדת שליטה מרכזית של הצי. במידת הצורך תקבל ספינת מלחמה אישור וקוד גישה אלקטרוני לשימוש באחד המחסנים השקועים. בעזרת מערכת שליטה מרחוק שתוצב על סיפון ספינת המלחמה היא תוכל להגיע לאזור המחסנים השקועים, להציף את הקונטיינר הספציפי ולמשוך לבטן הספינה את האספקה שבתוכו.
“בשלב השני של הפרויקט אמורה להתברר היכולת” ממשיך אנדי קון. “אנחנו עכשיו עובדים עם מומחים על כל מה שקשור בטכנולוגיית התקשורת עם אותם גופים השקועים בעומק הים. מדובר במשימה מאד מורכבת של תשדורות דו כיווניות במים עמוקים מאד ממרחק עצום. עצם השליטה הזאת מרחוק תחסוך מהצי האמריקני את הצורך לקרב אניות ממסר לאזור, כדי לשלוט על המאגרים התת ימיים”.
רעיון נוסף שנבחן בהקשר האחסון התת ימי הוא לאפשר לקונטיינר גם יכולת שיוט נשלטת מרחוק. כלומר הספינה שתדרוש אותו מקרקעית הים תוכל להציף אותו ולהשיט אותו לעברה מעל פני המים. בינתיים היכולת הזאת היא בגדר רעיון בלבד ולא כלולה באבות הטיפוס המתוכננים. במהלך השלב הראשון של התכנית נבחנה גם עלות הפרויקט והפעלתו, אל מול עלות התפעול של ספינות אספקה מאוישות ופלטפורמות אחרות, בלתי מאוישות, שנמצאות בשלבי פיתוח. השורה התחתונה הראתה כדאיות כלכלית של עשרות אחוזים לאחסון התת ימי, אם כי ספק אם היא הביאה בחשבון את תהליך האחזקה לאורך שנים שכלל לא עלה בשלב הזה. מעבר לכך עדיין לא ברורה ההשפעה של אחסון ארוך טווח בעומק הים על מוצרי דלק או תחמושת, בינתיים מתמקדת DARPA בשלב היכולת.
את ההצעות לשלבים השני והשלישי של הפרויקט היו החברות אמורות להגיש ל-DARPA עד סוף החודש שעבר, מבלי שיינתן תאריך יעד לבחינת ההצעות. סביר להניח שלא נראה בקרוב את הפתרון יוצא הדופן הזה, או במילים אחרות, הרבה מים יזרמו באוקיינוס עד שנראה את חוות האחסנה החדשות על קרקעית הים.
