הצלחתה המבצעית המרשימה של מערכת “כיפת ברזל” בשנים האחרונות, דחקה מעט לשוליים התקשורתיים את המאמץ המדעי והצורך המבצעי בטכנולוגיות יירוט מבוססות לייזר. כשלון מערכת “נאוטילוס”, תותח הלייזר שאמור היה ליירט רקטות ופצצות מרגמה, היה הזרז לפיתוח המואץ של מערכת כיפת ברזל, פיתוח שהתבסס על הידע שנצבר במערכת “חץ”. הידע הזה שימש בהמשך גם לפיתוח מערכת “שרביט קסמים”, מערכת שאמורה ליירט רקטות לטווחים בינוניים – בין 40 ל-200 קילומטרים. מערכת “שרביט קסמים” אמורה להיות מבצעית בתוך כשנתיים
(אם כמובן לא יחולו עיכובים תקציביים בפרויקט הזה שמשותף לישראל וארצות הברית).
אבל למרות היכולת המוכחת של יירוט קינטי (כלומר של פגיעת ברזל בברזל), התעשיות הביטחוניות לא זנחו את מאמצי המחקר והפיתוח של מערכות יירוט מבוססות לייזר. כך למשל, בישראל חברת “רפאל”, כבר הציגה מודל ניסויי ראשון של מערכת, “קרן ברזל”, מערכת שאמורה ליירט פצצות מרגמה בעזרת קרן לייזר בעוצמה גבוהה.
הצי האמריקני הודיע לאחרונה כי בקיץ 2014, הוא עומד לחנוך את מערכת יירוט הלייזר הראשונה שתוצב על גבי ספינה, ותשמש ליירוט כלי טייס איטיים, בעיקר מל”טים מנמיכי טוס שנעלמים מהמכ”מ. בנוסף הודיעה מחלקת המחקר והפיתוח של הצי, Office of Naval Research – ONR כי היא בוחנת הצבת מערכת כזו על גבי כלי רכב של המארינס – הכוחות הקרקעיים של הצי.
“אנחנו בטוחים שהידע שצברנו בעניין, יאפשר לנו להקטין את המערכת למידות כאלה שיוכלו להיות מבצעיות על גבי רכבי השטח של המארינס, ויוכלו להתמודד עם קשת שלמה של איומים”, אומר בריגדיר ג’נרל קווין קילי, סגן מפקד מחלקת הפיתוח של הצי האמריקני.
התכנית של הצי האמריקני GBAD – Ground Based Air Defense Directed Energy On-the-Move program אמורה לייצר פתרון מבצעי זמין ונייד לאיומים מפני כלי טייס בלתי מאוישים. הצבא האמריקני, כמו המודיעין הישראלי זיהה את מגמת ההצטיידות של ארגוני טרור ומדינות ביכולות לא מאוישות. בעניין זה ניתן להזכיר את מבצע “צוק איתן” ברצועת עזה, שבמהלכו הפעיל חמאס מספר פעמים מל”טים מתאבדים עמוסים בחומרי נפץ. אמנם כל הניסיונות הללו סוכלו, אבל יש לזכור כי ישראל הפעילה את כל אמצעי הגילוי שהיו בתחומה. לא קשה לנחש שגם חיזבאללה שנהנה מתמיכה צבאית איראנית צמודה, מחזיק מערך שלם של מל”טים מסוגים שונים. לכן, הבינו בצי כי במהלך פריסה קדמית של כוח בשטח אויב המרוחק מאות ואלפי קילומטרים, הכוח הקרקעי יהיה חייב יכולת עצמאית לאיתור והשמדה של כלי טיס בלתי מאוישים.
ב-ONR עובדים על הקטנת והקשחת מרכיבי המערכת הימית כדי שזו תתאים לנסיעות שטח. מרכיבי המערכת כוללים: מחולל לייזר, תותח לייזר, סוללות, מכ”מ גילוי ועקיבה, מערכות קירור מתקדמות וכן מערכות שליטה ובקרה שמאפשרות לחימה רשתית.
“אנחנו בהחלט צופים שיפור ביכולות הפעלת כלים לא מאוישים על ידי האויב בכל אחד מתרחישי הפעולה שלנו”, אומר קולונל וויליאם זאמאגני, מנהל פרוייקט לחימה בטרור ב-ONR.
“אנחנו בונים לכוחות המתמרנים שלנו יכולת התמודדות טובה עם האיום המתפתח הזה של כלים אוויריים לא מאוישים. בין אם מדובר במל”ט תוקף, מתאבד או כזה שרק אוסף מודיעין. עצם הקניית היכולת הזאת ליחידת קרקע קטנה הופכת אותה למוגנת יותר וקטלנית יותר, במיוחד לנוכח מה שאנחנו צופים כהתפתחות עתידית של זירות המערכה”.
יירוט הלייזר קורץ מאד לצבאות המערביים בשל הגמישות המבצעית שהוא מאפשר לכוחות. בשונה מהיירוט הקנטי שתלוי בחימוש מחדש של המערכת בטילים, מערכות הלייזר מאפשרות באופן תאורטי יירוט כמעט אינסופי. בעבר התבסס עולם הלייזר על מחוללי לייזר כימיים, דוגמת מערכת ה”נאוטילוס”. הבעיה שנוצרה בנאוטילוס הייתה גודלו של מחולל הלייזר שהצריך פריסת מתקנים בשטח רבוע של מאות מטרים, וזאת מעבר לסכנה של שימוש מתמיד בחומרים כימיים בסביבת לחימה.
כיום מבוססים מחוללי הלייזר על טכנולוגיית לייזר מוצק שניזון ממקור חשמלי. עד כה הצליחה הטכנולוגיה הזאת להציג עוצמת קרן נמוכה יחסית, יכולת שמצריכה מעקב ארוך יחסית אחרי מטרה עד להשמדתה. כאן המקום אולי להרחיב על טכנולוגיית יירוט בלייזר. הקרן שמוטלת על המטרה אמורה לחמם אותה ולהביא לפיצוצה. ככל שהקרן חזקה יותר החימום מהיר יותר. בתעשיות הביטחוניות האתגר הטכנולוגי הוא להגיע לקרן בעוצמה של 100 קילוואט ויותר, כדי ליצור יירוט והשמדה מהירים של מטרה. הלייזר המוצק עדיין לא מספק עוצמה כזו ולכן הפתרונות המוצגים בינתיים הם של קרן בעוצמה יציבה של עד כ-50 קילוואט, המיועדת ליירוט של מטרות איטיות יחסית.
חלק ממרכיבי המערכת החדשה של הצי האמריקני כבר עברו ניסויים ראשונים של זיהוי ועקיבה אחרי מל”טים מסוגים וגדלים שונים. במהלך החודשים הקרובים אמור הצי לערוך ניסוי נוסף שבו ישולבו כל מרכיבי המערכת. הניסוי אמור לכלול קרן לייזר בעוצמה של 10 קילוואט, כאשר היעד הוא להגיע בעתיד לעוצמה של 30 קילוואט. על פי לוחות הזמנים של תכנית הפיתוח מערכת ה-30 קילוואט אמורה להיות מוכנה לניסויים ראשוניים כבר בתחילת 2016. גם ניסויי היירוט הראשונים אמורים להתחיל ב-2016, אבל, רק כאשר יוכח כי הקרן חזקה מספיק ויציבה, כדי לעקוב מהקרקע אחרי מל”טים הטסים במהירות ובגובה שונים. בתכנית שהואצה בשנה האחרונה שותפים: משרד ההגנה האמריקני, המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס
– MIT, אוניברסיטת PENN STATE,
ופיקוד ההגנה מפני טילים של הצבא האמריקני.
“השותפות הזאת, יחד עם המימון והליווי של הצי האמריקני, אמורה להאיץ את הפרויקט”, אומר לי מסטרויאני, מנהל פרויקט הגנת הכוחות במשרד המחקר של הצי. “בניית היכולת הזאת היא חיונית למתארי הפעולה של כוחות המארינס. היכולת הזאת שלא מצריכה חימוש נישא היא בבחינת פריצת דרך בכל הקשור לקטלניות של כוח המארינס, שתמיד צריכים לתמרן קדימה ומהר”.
