אחרי כמה עשורים שבהם דשדשה התעשייה הביטחונית בכל הקשור לטכנולוגיית לייזר, נראה שהשנים האחרונות הן בהחלט בשורה. חברת לוקהיד מרטין האמריקנית הודיעה במהלך חודש אוקטובר האחרון על תחילת ייצור מערכת לייזר רבת עוצמה בשם (Advanced Test High Energy Asset). המערכת, בהספק התחלתי של 60 קילוואט, תוכל להיות מותקנת על כלי רכב של הצבא האמריקני. בניסוי שנערך בחודש מארס הצליחה המערכת לנטרל רכב מסחרי כאשר פעלה בהספק של 30 קילוואט בלבד.
ABL. מערכת לייזר כימי מוטס AIRBORN LASER
צילום: משרד ההגנה האמריקני
הקושי העיקרי בשנים האחרונות התמקד בכל הקשור לעוצמת הקרן. כדי ליצור קרן חזקה בהספקים גבוהים, היה צורך במערכות גדולות מימדים, שלא ניתן היה להרכיבן על פלטפורמות סטנדרטיות, קרקעיות אוויריות או ימיות. המחקר התמקד בשני כיוונים עיקריים, לייזר מוצק ולייזר מבוסס סיבים אופטיים. במערכת ה-ATHENA של לוקהיד מרטין, מקור הקרינה הוא לייזר-סיב בעל מבנה מודולארי ומבוסס על מספר מכלולי סיבים אופטיים. המבנה המודולארי משפר את אמינות המערכת ואת התחזוקתיות שלה, כיוון שתקלה במכלול אחד לא משביתה אותה וניתן להחליפו בקלות. המבנה הייחודי הזה מאפשר לשדרג את הספק המערכת עד ל-120 קילוואט. חיבור האלומות מבוסס על העיקרון של חיבור ספקטראלי. ללייזר מבוסס סיבים אופטיים יתרונות נוספים – תווך פעיל ארוך היכול להיות ארוז בנפח קטן יחסית. כלומר, את הסיב ניתן לגלול ולכרוך ובכך להקטין את נפח הרכיב עצמו. בנוסף יחס שטח הפנים לנפח, מאפשר קירור יעיל יותר של המערכות. איכות האלומה המופקת היא גבוהה ויעילות המרת ההספק לקרינה, גבוהה בכ-50 אחוז מלייזר מצב מוצק רגיל.
בצבא האמריקני משולבת כבר מערכת לייזר מבצעית אחת, על גבי ספינות של הצי האמריקני. בסוף 2014, הכריז הצי על שילובה של מערכת LaWS – Laser Weapon System, להשמדת כלי טייס קטנים וספינות קלות. ה-LaWS, בעוצמה של 30 קילווט, הוצבה על ספינה של הצי האמריקני במפרץ הפרסי. המערכת החדשה ATHENA, המיועדת לפלטפורמות היבשתיות מתבססת על אותה טכנולוגיה, אבל עם התאמות למשימות קרקעיות. במהלך הניסויים הצליחה מערכת ה-ATHENA ,לפגוע במנוע של רכב מרחק של יותר ממייל (1.6 ק”מ). לצד ההתפתחות המשמעותית הזאת הודיע המדען הראשי של חטיבת הלייזר בלוקהיד מרטין, כי החברה החלה בפיתוח מערכות לייזר למטוסי החמקן החדשים, האפ 35. לדברי רוברט אפזל, היעילות הגבוהה של המערכת (כ-40%) ומאפייני המשקל והנפח שלה הופכים את האפשרות למעשית מאד, לדבריו פריצת הדרך המשמעותית, מאפשרת ליצור לייזר עוצמתי במערכות קטנות מימד. “את טכנולוגיית הלייזר מבוסס סיב אופטי ניתן לדמות לקרן אור המוזרמת דרך מנסרה (PRISM), רק בכיוון ההפוך. כלומר אם בתהליך טבעי קרן אור העוברת דרך גביש מתחלקת לספקטרום הידוע, הרי שבטכנולוגיה הנוכחית אנחנו עושים את התהליך ההפוך, אנחנו מאחדים מספר קרני אור ויוצרים קרן אחת עוצמתית”. לדברי בכירים בלוקהיד מרטין, הטכנולוגיה הנוכחית מאפשרת גמישות רבה בתהליך הפיתוח והייצור, נתון שמאפשר את שילובה על פלטפורמות רבות. “ניתן בהחלט לומר שהפיתוח הזה מאפשר לנו התאמה מיוחדת לכל לקוח – Tailor made solution”, אומר מקור בכיר בלוקהיד מרטין למגזין DEFENCE ONE. לוקהיד מרטין אמורה לספק בשנה הקרובה לפנטגון גם מערכות לייזר סיבי בעוצמה של 60 קילווט. במסגרת החוזה, ניתנה לצבא האמריקני האפשרות להגדיל את יכולת הספקי המערכת גם ל-120 קילווט. אלא שלוקהיד לא לבד במשחק הזה. חברת ג’נרל אטומיקס, יצרנית המל”ט Predator, העבירה לפנטגון לפני כמה חודשים מערכת דומה בעוצמה של 150 קילווט. ה-Predator, הוא המל”ט המבצעי העיקרי של הצבא האמריקני בכל הקשור לאיתור ותקיפת מטרות בעיראק, סוריה ואפגניסטאן. הכוונה היא לשלב את מערכת נשק הלייזר במל”ט, ובכך להשיג כוח אש גדול בעשרות אחוזים מהחימוש שה-Predator נושא כיום. על פי התחזיות הטכנולוגיות שהציג חיל האוויר האמריקני, עד 2020 אמור להיות נשק הלייזר מבצעי על הפלטפורמות השונות שלו, מאוישות או בלתי מאוישות.
השמדת כלי רכב על ידי קרן לייזר
צילום: lockheed martin
בהמשך לצפי הזה, הודיע הפנטגון בחודש אוגוסט האחרון כי במסגרת התכנית המיוחדת להגנה מפני טילים – Missile Defense Agency, הוא חוזר לפרויקט הלייזר המוטס להשמדת טילים בליסטיים. התכנית הקודמת שנקראה ABL – Airborne Laser הוקפאה ב-2012 בשל חוסר בשלות טכנולוגית וחריגה מתקציב הפיתוח. התכנית שהתבססה על לייזר כימי שהוצב על גבי מטוס בואינג 747, אמנם הצליחה במספר ניסויים בעשור האחרון להשמיד מספר טילים בליסטיים, אבל התבררה כיקרה ולא יציבה. הרעיון עתה הוא להציב את מערכות הלייזר מבוסס סיב, על גבי מל”ט ארוך טווח. “הרעיון שלנו די דומה ל-ABL, אבל בשוני אחד מהותי, מדובר יהיה במטוס ללא טייס שיוכל לשאת מערכת קטנה יותר מהלייזר הכימי ולצד זאת עוצמתית יותר”, אמר פרנק קנדל, מנהל הרכש של הפנטגון. “הרעיון של השמדת טיל בליסטי עוד בשלב ההאצה שלו מעל שטח אויב, הוא יתרון מבצעי עצום. בשלב הזה של מעוף הטיל, אפשר להגיע למערכות “רכות” יותר שלו, ולהשמיד אותו מהר יותר”. קנדל מכוון בדבריו למיכלי הדלק של מנוע ההאצה בטיל, מיכלים שבדרך כלל הדופן שלהם דקה יותר, נתון המאפשר חדירה מהירה יותר של קרן הלייזר. בפנטגון עדיין לא נוקבים בלוחות זמנים לפרויקט המתחדש, אולי בשל ניסיון העבר הלא מוצלח עם ה-ABL. עד 2019 אמורים הניסויים להימשך ורק אז תתקבל החלטה באשר לפלטפורמה ותותח הלייזר עצמו. בינתיים נערכים ניסויים עם מל”טים שונים, בהם ה-REAPER של ג’נרל אטומיקס וה Phantom Eye של בואינג. “זוהי גישה חדשה בפרויקט ישן, לכן אנחנו צריכים ללמוד אותו לעומק”, אומר האדמירל ג’יימס סיירינג ראש הסוכנות להגנה מפני טילים. היירוט האחרון של ה-ABL נערך ב-2010, ונעשה מגובה של 40 אלף רגל, לדברי סיירינג, היירוט האופטימאלי מבחינת ה-MDA, צריך להיות מגובה של 65 אלף רגל, כדי להשיג עוצמת לייזר חזקה יותר. “אין ספק שכל זרועות הצבא עשו עד כה כברת דרך משמעותית בכל הקשור לנשק לייזר”, מסכם סיירניג. “אבל כשמדובר ביירוט טילים בליסטיים, הדרישות המבצעיות הן הרבה יותר מורכבות ומסובכות. אם נשווה זאת לתהליך התפתחות של ילד, הרי אנחנו בשלב הזחילה , אבל … מתקדמים יפה”.
