במונח באוויר בים וביבשה מקבל בימים אלה מימד חדש, גם בחלל. חיל החלל האמריקני החל לפתח נושאת לוויינים בחלל, שתתפקד כמו נושאות המטוסים של הצי האמריקני. התכנון הוא לבנות למעשה בסיס שילוח לוויינים בחלל, לצורך משימות דחופות.
אי שם במהלך שנות ה 70 ניהלו ארצות הברית וברית המועצות מרוץ חלל משל עצמן. כל אחת מהמעצמות דאז ביקשה להקדים את האחרת בשילוח לוויינים מאוישים וגם כאלה שלא, במטרה לשדר עוצמה. הלוויינים היו בעיקר לוויני תצפית שאפשרו צילום של אזורים שונים על גבי כדור הארץ, חלקם שימשו גם למחקר השכבות העליונות של האטמוספירה ואחרים שימשו לחיזוי מזג אוויר.
תעשיית החלל הייתה אז בחיתוליה, אבל כבר היה ברור שהמירוץ הזה רק ילך ויתעצם, בעיקר בשל הפוטנציאל האדיר שקיים בחלל לשימושים צבאיים. כאן נכנסה לתמונה תחנת החלל הסובייטית Salyut 3 ששוגרה ב 25 ביוני 1974. לאמריקנים היה ברור שמדובר בתחנת חלל שנועדה לשימוש צבאי, למרות שהסובייטים טענו כי מדובר בלוויין אזרחי לכל דבר. ה Salyut 3 התמקמה בגובה של 270 ק”מ מעל כדור הארץ והחלה בעבודתה. הדיווחים המודיעיניים האמריקניים דיברו על מצלמות רבות עוצמה שהורכבו עליה ומשמשים למעקב אחרי מדינות ברית נאט”ו. אלא שהסוד הגדול של Salyut 3 התגלה מאוחר יותר, על תחנת החלל הכביכול תמימה, הציבו הסובייטים תותח במטרה להרחיק לוויני ריגול אמריקניים שיגיעו קרוב אליה. עד היום לא ברור האם הסובייטים עשו בתותח הזה ניסוי, יש גם כמה סברות לגבי הסוג שלו. ההנחה הרווחת היא שמדובר בתותח שדומה לוולקן. ישנם דיווחים כי הסובייטים הצליחו לבצע שלושה ניסיונות ירי חי, ואילו דיווחים אחרים טוענים כי נעשה ניסיון להפעלת תותח מתחנת הקרקע והוא נכשל. אלכסנדר פופוביץ, קוסמונאוט רוסי ומי שהיה מפקד משימת החלל 14 SOYUZ שביקר בתחנת החלל Salyut 3, אישר לימים את הפרטים לגבי התותח, אבל לא לגבי ניסוי הירי. הוא סיפר כי התכנון היה להפעיל את התותח רק כאשר אין בתחנת החלל קוסמונאוטים, בשל החשש שהירי יצור רעידות שיסכנו את החללית והנוכחים בה, יסדקו אותה או יסיטו אותה מהמסלול.
הסיפור הזה, עד כמה שהוא נשמע אז דמיוני, מטריד עוד יותר היום את חיל החלל האמריקני. ארצות הברית מוטרדת מאד מיכולת שקיימת כיום בסין, הודו וכנראה גם רוסיה ליירט לוויינים בחלל. בכדי להתמודד עם האיום הזה ובמטרה ליצור רציפות תפקודית בחלל, החל חיל החלל האמריקני בתכנון “נושאת לוויינים” בחלל. תרחיש האיום מבחינת ארצות הברית הוא חמור מאד ומכיל מגוון אפשרויות: לוויני התנגשות שישביתו לוויינים אמריקנים קריטיים, סינוור לייזר של לוויינים מהחלל ומכדור הארץ, לוחמה אלקטרומגנטית רבת עוצמה (בעיקר נשק מבוסס קרני מיקרו גל עוצמתיות), פריסת רשתות מתכת סביב לוויינים כדי לפגוע במיקום שלהם ועד פיצוץ גרעיני קטן בחלל שיכול להשמיד מערך לוויינים שלם. בכדי להתמודד עם שלל האיומים הללו, הוחלט בחיל החלל האמריקני לבנות חללית אם שתכיל לוויינים קטנים יותר, בעלי יכולת שילוח מהירה ויכולות רב תכליתיות למשימות הגנה, יירוט או אפילו תיקון ואחזקה במידת הצורך. לצורך הפרויקט השאפתני הזה חבר חיל החלל ליצרנית הלוויינים Gravitics שממוקמת בסיאטל, ומתמחה בייצור לוויינים ומעבורות חלל גדולות.
“אנחנו שמחים מאד על הבחירה בנו לפרויקט כל כך חשוב וקריטי לארצות הברית”, אמר מנכ”ל Gravitics קולין דוגאן בהודעה לעיתונות. “נושאת הלוויינים החללית תשנה את מאזן הכוחות בחלל. היא תהווה למעשה מתקן שיגור בחלל שיאפשר תגובה מהירה לכל משימה שתצוץ ותקצר את זמני התגובה שלנו לכל תרחיש”.
החוזה הראשוני בין חיל החלל האמריקני ל Gravitics עומד כרגע על 60 מיליון דולר לפתוח קונספט ראשוני של נושאת הלוויינים החללית. ההחלטה על פיתוח היכולת הזו היא חלק ממדיניות שהוחלט עליה מיד עם הקמת חיל החלל האמריקני ב 2019, בעקבות צו נשיאותי של הנשיא דאז והיום דונלד טראמפ. העקרון הוא ליצור עבור ארצות הברית יכולת פריסה מהירה של לוויינים בחלל. חלק מהמדיניות הזו הוא גם תהליך ההפרטה המואץ של NASA בכל הקשור לשילוח לוויינים לחלל על ידי חברות פרטיות, כאשר הדוגמה הבולטת היא כמובן חברת SPACE X של אילון מאסק. מי שמפקחת על הפרויקט הזה היא סוכנות הפיתוח המיוחדת שהקים חיל החלל בשם SpaceW ,שהיאהמקבילה לסוכנות המחקר והפיתוח המרכזית של הפנטגון, DARPA. המקבילה הישראלית לשני הגופים הללו היא מפא”ת במשרד הבטחון, הגוף שמתכלל את הצרכים הביטחוניים העתידיים, קובע את כיווני הפיתוח ומריץ אותם יחד עם התעשייה המקומית. בהודעה של חיל החלל האמריקני לא פורסמו לוחות הזמנים לנושאת הלווינים החללית, אם כי ההערכה היא כי מדובר בפרויקט שמוגדר דחוף, בשל הרצון האמריקני לשמר את היתרון האיכותי והטכנולוגי בחלל.
תמונה: לווין GPS אמריקני צילום: NASA ו GPS.gov
תמונה: טיל שילוח לוויינים FALCON 9 של חברת SPACE X צילום: SPACE
חיל החלל האמריקני
הרבה מאד ויכוחים וכיפופי ידיים קדמו להחלטה להקים את חיל החלל האמריקני. בסופו של דבר, ובאופן מאד לא מפתיע, מי שחתך והחליט בעד היה הנשיא טראמפ, בשלהי הכהונה הקודמת שלו. מטרת חיל החלל הייתה להתמקד בתווך חדש שארצות הברית זיהתה כמרחב עימותים נוכחי ועתידי עם רוסיה וסין. הכוונה בהקמת חיל החלל הייתה ליצור גוף עצמאי משאר הזרועות בצבא שיגבש מדיניות מסודרת של הגנה והתקפה בחלל, לנוכח התלות ההולכת וגוברת של הצבא האמריקני בלווייני תקשורת ותצפית.
תמונת כותרת: הדמיית נושאת לוויינים בחלל
איור: Gravitics
