יותר מ-99% מתעבורת הנתונים הבין-יבשתית עוברת בכבלים אופטיים המונחים על קרקעית האוקיינוסים. כעת, השקעות חדשות של Meta ו-Google מבטיחות להגדיל את קיבולת התקשורת העולמית, אך פגיעות בכבלים, קשיי תיקון ואיומים ביטחוניים מעלים שאלה חשובה לא פחות: עד כמה התשתית הזאת עמידה?
יותר מ-99% מתעבורת הנתונים הבין-יבשתית עוברת מתחת לפני הים. לא באמצעות לוויינים, אלא דרך רשת עצומה של כבלים אופטיים הנפרשת על קרקעית האוקיינוסים. דרך הכבלים האלה עוברים שירותי ענן, עסקאות פיננסיות, שיחות וידאו וכמויות גדלות של מידע המועבר בין מרכזי נתונים. למרות מרכזיותם בכלכלה הדיגיטלית, רובנו מעולם לא ראינו את התשתית שעליה נשען האינטרנט העולמי.
בספטמבר 2026 הכריזה Meta על פרויקט Petal, כבל תקשורת תת-ימי חדש שיחבר בין ארצות הברית לצרפת לאורך כ-7,000 קילומטרים. המערכת, המתוכננת להיכנס לפעולה בשנת 2029, אמורה להעביר נתונים בקיבולת של פטה-ביט אחד לשנייה – מיליון גיגה-ביט לשנייה. לפי החברה, מדובר בקיבולת כפולה מזו של מערכות הכבלים הטרנס-אוקייניות המתקדמות ביותר הקיימות כיום. מאחורי ההבטחה עומדת טכנולוגיית סיבים אופטיים חדשה, שנועדה להגדיל את כמות המידע העוברת בכבל מבלי להגדיל באותו יחס את ממדיו ואת צריכת האנרגיה שלו.
ההכרזה ממחישה את השינוי שעוברת אחת התשתיות החשובות בעולם. ככל שמרכזי הנתונים מתרחבים ושירותי הענן והבינה המלאכותית דורשים יותר קיבולת, חברות הטכנולוגיה משקיעות מיליארדי דולרים בפריסת כבלים חדשים. אלא שהגדלת הקיבולת היא רק חלק מהאתגר. רשת הכבלים חשופה מדי שנה למאות תקלות, בעיקר כתוצאה מפעילות דיג ועוגני ספינות, ובאזורים מסוימים גם לאיומים ביטחוניים. השאלה אינה רק כמה מידע ניתן להעביר מתחת לים, אלא עד כמה הרשת מסוגלת להמשיך לפעול כאשר אחד מנתיביה נפגע.
הרשת שמחזיקה את האינטרנט העולמי
לפי נתוני TeleGeography לשנת 2026, רשת הכבלים התת-ימיים משתרעת על פני יותר מ-1.5 מיליון קילומטרים. מאות מערכות תקשורת מחברות בין יבשות, מדינות ואיים, ולעיתים עוברות בעומק של כמה אלפי מטרים מתחת לפני הים. רשת זו היא הבסיס הפיזי לתקשורת הבינלאומית, גם כאשר המשתמשים ניגשים למידע באמצעות רשתות אלחוטיות, טלפונים סלולריים או שירותי ענן.
פריסת הכבלים אינה אחידה. בין צפון אמריקה לאירופה פועלים נתיבים רבים החוצים את האוקיינוס האטלנטי, ובאוקיינוס השקט נפרשות מערכות המקשרות בין אסיה לאמריקה. לעומת זאת, חלק מהקשרים בין אסיה לאירופה תלויים במסדרונות גיאוגרפיים צרים יחסית, ובהם הים האדום ומצרים. באזורים כאלה, פגיעה במספר כבלים סמוכים עלולה להשפיע על כמה מפעילי תקשורת בעת ובעונה אחת.
גם ישראל עשויה למלא תפקיד במפת התקשורת הבין-יבשתית. פרויקט Blue-Raman, בהובלת Google ושותפותיה, נועד ליצור נתיב חלופי בין אירופה לאסיה באמצעות שילוב של כבלים תת-ימיים ומקטעי סיבים יבשתיים העוברים דרך ישראל וירדן, ללא מעבר במצרים. אולם בעוד שהמקטע המערבי בין ישראל לאירופה הושלם, השלמת החיבור מזרחה מתעכבת, בין היתר בשל המצב הביטחוני באזור הים האדום.
היתרון המרכזי של כבלים אופטיים הוא היכולת להעביר כמויות עצומות של מידע בעלות נמוכה יחסית לכל יחידת נתונים. באמצעות שיטות ריבוב אופטיות ניתן להעביר מספר רב של ערוצי תקשורת על גבי אותם סיבים, תוך ניצול תחומי אורכי גל שונים. התוצאה היא קיבולת גבוהה מאוד, המתאימה לקישור בין מרכזי נתונים ולתעבורה רציפה בהיקפים גדולים.
התקשורת הלוויינית מתפתחת במהירות, במיוחד בזכות מערכי לוויינים במסלול נמוך, אך היא ממלאת תפקיד שונה. לוויינים מספקים פתרון חשוב לאזורים מרוחקים, לתקשורת ימית ואווירית ולגיבוי במקומות שבהם תשתית קרקעית אינה זמינה. עם זאת, הקיבולת המצטברת של מערכות הכבלים, היציבות שלהן ועלות העברת הנתונים ממשיכות להעניק לסיבים האופטיים יתרון משמעותי בקישור בין יבשות. גם כאשר לוויינים מציעים זמני השהיה נמוכים, הם אינם מחליפים את רשת הכבלים שעליה נשענת מרבית התעבורה העולמית.
ההנדסה שמתחת לפני הים
למרות תפקידם המרכזי, כבלי התקשורת התת-ימיים דקים יחסית. במים עמוקים, שבהם הסיכון לפגיעה מעוגנים ומציוד דיג נמוך, קוטר הכבל עשוי להיות דומה לזה של צינור גינה. בתוכו נמצאים סיבים אופטיים המוגנים בשכבות בידוד ובמעטפות מתכתיות, לצד מוליך חשמלי המספק אנרגיה למגברים המותקנים לאורך הקו.
קרוב לחוף המבנה משתנה. באזורים שבהם פועלות ספינות דיג ואוניות מסחריות, הכבלים מקבלים לעיתים שכבות שריון מפלדה ונקברים מתחת לקרקעית באמצעות ציוד ימי ייעודי. בעומק האוקיינוס הם מונחים בדרך כלל ישירות על הקרקעית, לאחר סקרים שנועדו לזהות מדרונות תלולים, אזורים סייסמיים, תוואי סלעי וסיכונים אחרים.
הנחת הכבל מתבצעת באמצעות אוניות ייעודיות הנושאות אלפי קילומטרים של כבל במכלים גדולים. מערכות ניווט ובקרת מתיחה מווסתות את קצב הפריסה בהתאם לעומק ולתוואי הקרקעית. תכנון המסלול הוא חלק מרכזי בפרויקט: לעיתים עדיף להאריך את הכבל בעשרות קילומטרים כדי להימנע מאזור שבו קיימת הסתברות גבוהה יותר לפגיעה או לקושי בתיקון.
האות האופטי הנע בסיב נחלש בהדרגה לאורך הדרך, ולכן בכבלים ארוכים מותקנים מגברים אופטיים במרווחים של עשרות קילומטרים. מגברים אלה מאפשרים לחזק את האות מבלי להמיר אותו בכל תחנה לאות חשמלי. אספקת החשמל מגיעה מתחנות הנחיתה בחוף, והמערכת מתוכננת לפעול במשך שנים ארוכות ללא תחזוקה שוטפת.
כאן נכנסת לתמונה הטכנולוגיה החדשה של Petal. הפרויקט, המפותח בשיתוף NEC ו-Sumitomo Electric, מתוכנן להשתמש ב-24 זוגות סיבים, שלכל אחד מהם שתי ליבות אופטיות. המבנה מאפשר להעביר שני מסלולי אור נפרדים בכל סיב, וכך להגיע למספר ערוצי תמסורת המקביל לזה של 48 זוגות סיבים רגילים. לשם כך נדרשים גם רכיבי חיבור והגברה המותאמים למבנה החדש. היתרון הצפוי הוא הגדלת הקיבולת בלי להכפיל את מספר הסיבים הפיזיים ואת דרישות ההספק באותו יחס. מדובר עדיין בתכנון הנדסי ובקיבולת יעד, ולא בביצועים שכבר הודגמו במערכת מסחרית פעילה.
הדור החדש: הכבלים של ענקיות הטכנולוגיה
בעבר הונחו כבלים תת-ימיים בעיקר בידי חברות תקשורת וקונסורציומים בינלאומיים. כיום, חברות ענן וטכנולוגיה גדולות ממלאות תפקיד מרכזי יותר במימון, בתכנון ובבעלות על תשתיות תקשורת בין-יבשתיות. עבורן, הכבל התת-ימי אינו רק אמצעי לחיבור משתמשים לאינטרנט, אלא רכיב בתשתית המקשרת בין מרכזי נתונים, אזורי ענן ושירותים דיגיטליים.
בפברואר 2025 הכריזה Meta על Project Waterworth, מערכת כבלים מתוכננת באורך של יותר מ-50 אלף קילומטרים, שתחבר בין חמש יבשות ותכלול נקודות חיבור בארצות הברית, הודו, ברזיל ודרום אפריקה. הפרויקט נועד להרחיב את קיבולת התקשורת וליצור נתיבים נוספים בין אזורים שבהם הביקוש לשירותים דיגיטליים ממשיך לגדול.
גם Google משקיעה בתשתיות חדשות. ביולי 2025 הכריזה החברה על Sol, כבל טרנס-אטלנטי מתוכנן שיחבר בין ארצות הברית, ברמודה, האיים האזוריים וספרד. בנובמבר אותה שנה הציגה את TalayLink, מערכת חדשה בין אוסטרליה לתאילנד. הפרויקטים נועדו להוסיף קיבולת, לשפר את הגמישות בניתוב תעבורה ולצמצם תלות בנתיבי תקשורת קיימים.
הביקוש הגובר לשירותי ענן וליישומי בינה מלאכותית הוא אחד הגורמים להתרחבות הזאת. מרכזי נתונים נדרשים להעביר מידע ביניהם לצורכי אחסון, עיבוד, גיבוי והפעלת שירותים מבוזרים. עם זאת, לא כל עומסי הבינה המלאכותית עוברים בין יבשות. חלק גדול מהעיבוד מתבצע בתוך מרכזי הנתונים עצמם, והצורך בכבלים חדשים נובע משילוב של התרחבות הענן, גידול בתעבורה הבינלאומית והצורך בנתיבים חלופיים.
ההחלטות על פריסת הכבלים מושפעות גם משיקולים גיאוגרפיים וכלכליים. בחירת נקודות הנחיתה, הקרבה למרכזי נתונים, זמינות החשמל והיכולת להתחבר לרשתות יבשתיות קובעות במידה רבה את ערכה של מערכת חדשה. כבל בעל קיבולת גבוהה אינו מספק יתרון מלא אם התשתית שאליה הוא מתחבר בחוף הופכת לצוואר בקבוק.
כשהתשתית הופכת לפגיעה
למרות אמצעי ההגנה, כבלים תת-ימיים נפגעים בתדירות גבוהה יחסית. לפי הוועדה הבינלאומית להגנה על כבלים, ICPC, מתרחשות בעולם כ-150 עד 200 תקלות בשנה, וכ-70% עד 80% מהן נגרמות מפעילות אנושית לא מכוונת, בעיקר ציוד דיג ועוגני ספינות. גורמים נוספים כוללים מפולות תת-ימיות, רעידות אדמה, זרמים חזקים וכשלים בציוד. מספר התקלות נותר יציב יחסית לאורך השנים, למרות הגידול הניכר באורך הרשת.
לסיכונים המוכרים נוספו בשנים האחרונות גם חששות מפגיעה מכוונת בתשתיות תקשורת. באוקטובר 2026 דיווחה Reuters, בהסתמך על שני גורמי ביטחון איראניים בכירים ששוחחו בעילום שם, כי איראן הכינה תוכניות לפגיעה בכבלים תת-ימיים במפרץ הפרסי במקרה של מתקפה אמריקאית-ישראלית נוספת. אחד המקורות אף טען כי איראן תפעל למנוע את תיקון הכבלים שייפגעו, במטרה להאריך את השיבושים. מדובר בטענות על תוכניות ואיומים, ולא בראיות לכך שבוצעה פגיעה בפועל.
גם ההשלכות האפשריות שונות מאזור לאזור. לפי נתונים שמסר ל-Reuters מנהל המחקר של TeleGeography, פחות מאחוז אחד מרוחב הפס הבינלאומי עובר במצר הורמוז. לעומת זאת, הים האדום הוא מסדרון תקשורת חשוב בין אסיה לאירופה. ריכוז של כבלים רבים בנתיבים גיאוגרפיים מצומצמים מגדיל את הסיכון לכך שאירוע אחד ישפיע על כמה מערכות במקביל.
כאשר כבל נפגע, מתחיל מבצע תיקון מורכב. תחילה מאתרים את מיקום התקלה באמצעות מדידות המתבצעות מתחנות הנחיתה. לאחר מכן נשלחת אוניית תיקון ייעודית לאזור. במים עמוקים נעשה שימוש בציוד גרירה מיוחד לאיתור הכבל ולהעלאתו אל פני הים. על סיפון האונייה מסירים אנשי הצוות את המקטע הפגוע, מחברים מקטע חלופי, בודקים את תקינות הסיבים ומורידים את הכבל בחזרה לקרקעית.
התהליך עשוי להימשך ימים ואף שבועות, בהתאם לעומק, לתנאי הים ולזמינות האונייה. לעיתים האתגר העיקרי אינו טכנולוגי כלל. נדרשים אישורי כניסה למים טריטוריאליים, תיאום בין מדינות ולעיתים גם הסדרי ביטחון וביטוח. באזורי עימות, שבהם כלי שיט וצוותי תיקון עלולים להימצא בסכנה, השבת הכבל לפעולה עלולה להתעכב משמעותית.
לכן, אחד העקרונות המרכזיים בתכנון הרשת הוא יתירות. כאשר כבל יוצא משימוש, ניתן לנתב חלק מהתעבורה דרך כבלים אחרים, בתנאי שקיימת בהם קיבולת פנויה ושהמערכות מחוברות לנתיבים חלופיים. אולם שני כבלים העוברים באותו מסדרון ימי עלולים להיפגע מאותו אירוע. יתירות אמיתית מחייבת מסלולים גיאוגרפיים נפרדים, תחנות נחיתה שונות וקישוריות יבשתית המסוגלת לתמוך בניתוב מחדש של התעבורה.
ביולי 2026 אישר גוף הייעוץ הבינלאומי שהוקם בידי ITU ו-ICPC דוח המלצות לחיזוק חוסן הכבלים התת-ימיים. בין הנושאים המרכזיים: קיצור הליכי רישוי ותיקון, הגנה טובה יותר על הכבלים, שיפור שיתוף הפעולה בין מדינות ופיתוח נתיבי תקשורת חלופיים. הדוח מדגיש במיוחד את פגיעותן של מדינות התלויות במספר קטן של מערכות כבלים.
הדור החדש של הכבלים צפוי להגדיל משמעותית את כמות המידע שניתן להעביר בין יבשות, אך ההתקדמות אינה נמדדת רק בקיבולת. עבור מפעילי התשתיות וחברות הטכנולוגיה, בחירת תוואי הכבל, מיקום תחנות הנחיתה והיכולת לתקן תקלה במהירות הפכו לשיקולים מרכזיים בתכנון. ככל שיותר שירותים חיוניים תלויים בתקשורת רציפה בין מרכזי נתונים ומדינות, גם הרשת שמתחת לפני הים נדרשת להיות לא רק מהירה יותר, אלא עמידה יותר.
מקורות: Meta, Google, TeleGeography, International Telecommunication Union (ITU), International Cable Protection Committee (ICPC), Reuters.
