טכנולוגיה והכרעה בעימות א-סימטרי

לי כל קשר לתוצאות המבצע הנוכחי ברצועת עזה והדעות השונות על התנהלותו ותוצאותיו, על מנצחת אחת אפשר כבר להכריז: הטכנולוגיה הישראלית. לפחות עשר פעמים פעלו מערכות “מעיל רוח”, והצילו את הטנקים של חטיבה 401 מפגיעת טילי נ.ט, חלקם קטלניים מאד. זו גם השורה התחתונה במערכת כיפת ברזל. יותר

מ-90 אחוזי יירוט מוצלחים במהלך המבצע, כאשר המערכת מצליחה בשלב מסוים ליירט גם פצצות מרגמה לטווח ארוך, מה שלחלוטין לא היה חלק מייעודה המבצעי של המערכת וזאת מעבר לשיפורי הביצועים של המערכת בכל הקשר לטווחים. בנוסף הוכנס לשימוש מבצעי דחוף גם מכ”מ חדש “מגן רוח”, להתראה מפני פצצות מרגמה. “מגן רוח” יודע בנוסף להתראה על נפילות, לאתר את מקור הירי ולהכווין לעברו חימוש.
מה אם כן היא המסקנה שצה”ל צריך להסיק מהנתונים הללו? ואלה הם רק חלק מהטכנולוגיות החדשות שהופעלו. התשובה לכך ברורה מבחינת ההגדרה אבל מורכבת מאד מבחינת הפתרון.
אין ספק שצה”ל הגיע לעימות הנוכחי כאשר צבא היבשה נמצא באחד מנקודות המבחן הגדולות שלו. בדיוק כמו ב-2006, הסד התקציבי נתן את אותותיו. אימוני יחידות המילואים רודדו עד דק, עול הביטחון השוטף בשטחים, נפל שוב על כתפי הכוחות הסדירים, וכך גם לגבי תמונת ההצטיידות באמצעים חדשים. לכן, התשובה למה צריך להסיק מהמבצע הנוכחי ברורה, חייבים להחזיר את כוחות היבשה לכשירות מקסימאלית.
כשירות מקסימאלית היא לא רק אימונים אלא גם ציוד וטכנולוגיה. די לבחון את מקרה הפגיעה הקטלנית בנגמ”ש של גדוד 13 בגולני, כדי להבין את נחיצותה של הגנה מפני טילי נ.ט, מעיל רוח או חץ דורבן, גם לכוחות החי”ר. נזכיר, תכנית ההצטיידות במערכת הגנה מפני טילים לנגמ”שי הנמר החדשים תקועה בינתיים בשל חוסר תקציב. גם התכנית הגדולה יותר, לצייד עוד חטיבות חי”ר בנגמ”שי נמר חדשים תקועה בינתיים, הסיבה בשני המקרים היא מצוקה תקציבית.
קצין בכיר לשעבר במערך היבשה, שפיקד על עשרות משימות לחימה בלבנון וברצועת עזה, מותח ביקורת חריפה על מה שהוא מכנה “הניוון המתמשך של זרוע היבשה”. לטענת אותו קצין, שדעתו נשמעה היטב לא אחת עוד כשהיה במדים, צה”ל של שנת 2014 שוב מסתמך על חיל האוויר תוך שהוא זונח את התמרון היבשתי. “אי אפשר לנצח עימות א-סימטרי בירי מנגד או בהפצצות מהאוויר בלבד. לטרור וגרילה אין נכסים ומנופי לחץ שניתן להפעיל בלחימה בין מדינות. להיפך, בעימות א-סימטרי האויב נהנה מיתרונות רבים כאשר האש שמופעלת נגדו היא מהאוויר. מתי חמאס נאלץ להתעמת שלא בחסות האוכלוסייה? רק כאשר ישראל פינתה שכונות שלמות ופעלה קרקעית. זו הייתה הסיטואציה היחידה שבה פעלו שני מנופי לחץ: מחד, העימות הצבאי על הקרקע והחיכוך עם תשתיות חמאס ולוחמיו ומאידך האוכלוסייה שנאלצה לפנות את הבתים ויצרה תופעת פליטות, שלחצה על מקבלי ההחלטות בחמאס. הם שהסתתרו בבונקרים ובבתי החולים, הבינו שביום שאחרי יצטרכו לתת הסברים למה שקרה”.
אם נחבר את הדברים האלה להצלחה הטכנולוגית של המבצע, הרי שניתן בהחלט לומר שבאופן הלחימה החדש שנכפה על צה”ל בשנים האחרונות, תמרון קרקעי הוא עניין חיוני, יסודי ומתחייב. בצה”ל מדברים מאז 2006 על מערכות קצרות ומכריעות. כאשר מחברים ליכולת האווירית את התמרון הקרקעי הרי שמרכיב, קטלניות הכוחות והגדלת מימד ההישרדות שלהם היא קריטית. לעניין זה אני לוקח את דבריו של מפקד חטיבה 401, אלוף משנה סער צור, שעל הטנקים שלו מותקנת מערכת “מעיל רוח”: “היכולת לתמרן מהר וקטלני לתוך שטח האויב הייתה מכרעת”.
האם המסקנות הללו יוסקו לקראת המצבע הבא בלבנון או עזה? ספק גדול .