מאת: אמיר בר שלום. הרבה מאד קווים מקבילים נמתחים בין צפון קוריאה לאיראן. המתיחות הנוכחית בין פיונגיאנג לוושינגטון רק מדגישה את המצב הקשה שאליו נקלעה מדיניות החוץ האמריקנית, באחת התקופות הקשות למעצמה מספר אחת. הן במישור הפנימי אמריקני והן במישור הבינלאומי. כבר
ב-1992 הזהירה ישראל את ארצות הברית מיכולתה המתפתחת של פקיסטאן בתחום הגרעין. היה זה הנשיא קלינטון שאמר לקברניטים הישראלים כי יש עוד זמן…
התוצאה ידועה. ארצות הברית המתינה ופקיסטאן הפכה למדינה המוסלמית הראשונה שמחזיקה בפצצת גרעין. לא עזר להודים הלחץ הרב על ארצות הברית, והם בסופו של דבר נאלצו להשלים עם העובדה שמצפון תמיד יהיה עליהם איום גרעיני. ארצות הברית עברה בשלב הזה ממדיניות של מניעת גרעין למדיניות של הכלת גרעין.
בהמשך נזכיר הייתה זו פאקיסטאן של מושרף שכביכול שיתפה פעולה עם ארצות הברית במלחמה נגד הטאליבאן באפגניסטאן, אחרי הפיגועים של האחד עשר בספטמבר. כולנו גם זוכרים היכן התחבא וחוסל אוסמה בין לאדן…
כמו פקיסטאן כך גם צפון קוריאה. קלינטון כנשיא שכמעט איבד את כיסאו בגלל תחתונים מופשלים, גרר רגלים ולא רצה להסתבך עם רוסיה וסין, הפטרוניות של קים ג’ונג איל. כך הוריש האב לבנו קים ג’ונג און יכולת גרעינית בסיסית. כזו היכולה לאפשר לו להחזיק בקלפי משחק, במגרש של הגדולים.
איראן אמרנו? אמרנו. גרעין אמרנו? אמרנו. ארצות הברית מבטיחה אמרנו? אמרנו. כאן נמצא אולי המבחן הגדול ביותר של הנשיא אובמה במדיניות החוץ. ההתחייבות החוזרת ונשנית שלו ושל מזכיר ההגנה החדש הייגל כי הזמן הולך ואוזל וכי כל האופציות על השולחן, נראה שלא כל כך מרשימות את האיראנים. סבב שיחות נוסף שהסתיים ללא תוצאות, החודש בקזחסטאן, רק הדגיש את הפערים בין דרישת המערב לכוונת איראן. או כפי שמכנים זאת גורמים בכירים במערב, בין התמימות האמריקנית לערמומיות האיראנית. אין ספק שאיראן עומדת כרגע בעמדת המתנה ומביטה על כמה תהליכים. היא מחכה לראות עד כמה נחושה ארצות הברית בעניין צפון קוריאה, היא ממתינה לבחירות שיערכו באמצע חודש יוני השנה, ובעיקר היא ממתינה לסדקים נוספים בין שש המעצמות שמנהלות איתה את הדיונים. והרי המתנה משרתת בסופו של דבר רק צד אחד – זה האיראני.
מימד נוסף של הנושא האיראני בין ישראל לארצות הברית הם שרי הביטחון. הייגל בוושינגטון ויעלון בירושלים עדיין לא עבדו יחד. שר הביטחון הקודם אהוד ברק שפקד את וושינגטון באופן תדיר, ניהל מערכת יחסים אינטימית וצמודה עם הפנטגון. יעלון והייגל עדיין לא נפגשו, הם רק שוחחו בטלפון אחרי כניסתם לתפקיד, לקראת סוף החודש הם אמורים להיפגש בישראל. ארצות הברית נמצאת כרגע במצב של שקט מ”העורף הישראלי”, אחרי קיץ לוהט מאד בעניין האיראני. הרכבת האווירית שנחתה בישראל בקיץ 2012, במטרה לצנן את הקברניטים בירושלים, כללה את הרמטכ”ל האמריקני, מזכיר ההגנה פאנטה ומזכירת המדינה קלינטון. כולם רצו להבטיח שישראל לא תפתיע את וושינגטון, ועוד לפני בחירות בארצות הברית. יעלון, על פי מה שידוע, היה אז – בקיץ 2012, בצד היוני של הקבינט, במחנה שטען כי יש עוד זמן עד שאיראן תרכוש יכולת לפצצה. בעניין הזה, יכול להיות שהמשפט שטבע אריאל שרון כראש ממשלה ב-2001, “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”, יהיה נכון גם ליעלון של 2013 בקומה ה-14 של משרד הביטחון בקריה. באחד מראיונות הפרידה שלו כרמטכ”ל בקיץ 2005, אמר לי אז רא”ל יעלון, כאשר העיר ג’נין נפרסת מאחוריו: “בעניין האיראני אני עדיין חושב שאם אין אני לי מי לי”.
את אחד הביקורים הראשונים שלו בצה”ל כשר בטחון עשה יעלון באגף המודיעין של צה”ל, מה זה אומר? הרבה. יעלון מבין את החשיבות שיש לאמ”ן כמעריך הלאומי של ישראל, וכמי שאמור לספק לדרג המדיני את ההתראה בזמן. לחלק מהחומרים על איראן הוא נחשף בשנים האחרונות בשבתו כשר לעניינים אסטרטגים.
אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין ירושלים ווושינגטון הייתה ונשארה כנראה המודיעין. ארצות הברית טוענת כי תדע מתי תחליט איראן לפרוץ קדימה לפצצה בהוראת המנהיג העליון חמינאי, וגם אז יהיה בידי המערב זמן מספיק לעצור את שלטון האייטולות.
בישראל תולים בכך הרבה מאד סימני שאלה, ומביטים בדאגה לאחור להיסטוריה, לצפון קוריאה ופקיסטאן…
