מאת: אמיר בר שלום
אין ספק מי ניצח בסיבוב הנוכחי בין איראן למעצמות. בישראל אגב לא ממש הסתירו את הטעם החמוץ שבהפסד בסיבוב הנוכחי מול מי שנראה כדוהרת לפצצה. מיד אחרי אותה חתימה חפוזה במוצאי שבת של סוף נובמבר, הזדרזו נציגי שתיים מהמעצמות למו”מ, להגיע לישראל כדי ל”הרגיע” את ירושלים. תחילה היה זה הנציג הצרפתי, ז’ק אודיבר, שנחשב לסמן הימני בצוות המו”מ. יממה אחר כך נחת כאן הנציג הבריטי, השגריר סיימון גאס. גאס לשעבר שגריר בריטניה בטהרן, מכיר היטב את ההוויה הפרסית. אחרי ששטח בפני פורום העיתונאים המצומצם את משנתו בעד ההסכם, הסכים להודות שחייבים לפקח מקרוב אחרי האיראנים.
“אני זוכר היטב נהג בשגרירות בריטניה שנמצא עד היום במאסר באשמת ריגול למערב, ותאמינו לי הוא היה בסך הכל נהג… היה מי שהתאים לו להצמיד לו תווית של מרגל כדי להסביר הרבה דברים”.
“אז מי שבונה טילים ביניבשתיים, מסתיר העשרת אורניום לרמה גבוהה ועושה ניסויים סודיים, לאן הוא הולך?” שאלתי. “אף אחד לא משלה את עצמו בעניין הזה” ענה השגריר הבריטי. אמר וטס בחזרה ללונדון.
בירושלים נותרו מודאגים מאד לנוכח ההסברים המאד לא משכנעים של שני הנציגים ועם הסכם שסעיפיו כלליים, סתומים ומשרתים באופן מעשי בעיקר צד אחד, כזה שיודע לנהל משא ומתן מתוחכם.
מועד חתימת הסכם הקבע – אף אחד לא מבטיח שהסכם הקבע, זה שאמור להסדיר סופית את הרחקתה של איראן מפצצה, ייחתם בעוד חצי שנה. כבר עכשיו מדברים הצדדים על הארכת המועד בחצי שנה נוספת, פרק זמן שמתאים מאד לאיראנים. הפסימיים טוענים כי הסכם קבע לא ייחתם משום שלכל הצדדים מתאימה העמימות של הסכם הביניים. איראן ממשיכה בשימור יכולותיה כמדינת סף גרעינית, והעולם מנופף בהסכם שכאילו מרחיק את וטהרן מפצצה.
אי הזכרת “זכות ההעשרה” – איראן הצליחה במה שנראה כנקודה הארכימדית של ההסכם, אי הזכרת זכות ההעשרה. אחת הדרישות המפורשות שישראל דרשה להכניס להסכם הייתה מניעת ההעשרה העצמית של אורניום באיראן והוצאת הפעולה הזו למדינה שלישית. ההיגיון שעומד מאחורי הרעיון ברור מאד. מדינה שלישית היא שתספק לאיראן את האורנים המועשר בכמות ובאחוזים הנדרשים לה למטרות אנרגיה ומחקר. ברגע שאיראן היא ששולטת על הצנטריפוגות, היא יכולה להעשיר לאיזה רמה שהיא רוצה, כמה שהיא רוצה. אי הזכרת “זכות ההעשרה” מקבעת למעשה את זכותה של איראן להעשרה עצמית, ובפועל משמרת לה את היכולת לפצצה.
פירוק מתקני העשרה – בהסכם לא התחייבה איראן לפרק אף לא צנטריפוגה אחת. ההתחייבות היחידה שהיא קיבלה על עצמה בעניין זה, הייתה הימנעות מהפעלתן של חלק מהצנטריפוגות החדשות מסוג
IR 2. צנטריפוגות מהירות מאד המעשירות אורניום בחמישית זמן מהדור הקודם. רוב הצנטריפוגות הללו נמצאות במתקן המבוצר “פורדו” ליד העיר קום, מתחת למעטה של 70 מטרים בטון מזוין. לחלק מהמתקן הזה עדיין לא נכנסו פקחי האום מעולם.
פירוק מצבור האורניום המועשר ל-20% – בעולם מתגאים מאד בהישג הזה שלדעת רבים משיג את איראן באופן משמעותי לאחור. אלא שהצצה חטופה ביכולות שבנתה איראן עם 19,000 צנטריפוגות, מגלה כי את הפער הזה ניתן לסגור בשישה שבועות של העשרה. מדוע? משום שאיראן לא התפרקה מ-7.5 טון אורניום מועשר
ל-3.5%. זה בדיוק המנדט שניתן לה, בעקיפין במסגרת ההסכם. את המצבור הזה היא יכולה להגדיל, ובהחלטה מהירה להפוך אותו לאורניום מועשר לדרגה גבוהה.
אגב… לא בטוח שאת הנתון הבא נציגי המעצמות ידעו: עם 6000 צנטריפוגות מדור ישן יותר בנתה פקיסטאן 18 פצצות גרעין.
כור המים הכבדים באראק – הסעיף הזה נולד בעקבות ההתעקשות הצרפתית. איראן טענה לכל אורך הדרך שמסלול הפלוטוניום הוא למטרות מחקר. במערב לא קנו זאת אבל בכל זאת כמעט חתמו על הסכם, שהותיר את הכור באראק ללא פיקוח. רק התעקשות צרפתית של הרגע האחרון מנעה הסכם בלעדיו, ולכן לקח לצדדים עוד עשרה ימים כדי לגבש את הסכם הביניים. אלא שברור שבעניין זה איראן אולי שילמה מחיר לטווח הקצר, אבל קצרה הישג ארוך טווח. על פי כל פרמטר מקצועי, הכור באראק לא היה אמור להיות פעיל לפני 2016. כלומר איראן הקריבה למעשה פוטנציאל להעשרה תמורת שימור יכולת ההעשרה האחרת, זו של האורניום, שנעשית בצנטריפוגות בנתנז ופורדו. בישראל כינו את המהלך של עצירת הכור באראק: “הקריבו חייל כדי להציל את המלכה…”.
פיקוח על אתרים חשודים – הטענה הישראלית הנחרצת להכניס עוד אתרים חשודים לרשימת ביקורי פקחי האום נשמעה אבל לא נקלטה. בישראל דורשים לפקח על מה שנראה באופן ברור כמסלול לפצצה, ובו מפותחים כל הרכיבים האחרים, מלבד החומר הבקיע: דלק מוצק, התקן גרעיני, הדק גרעיני וטילים ארוכי טווח. כך למשל האתר בפרצ’ין. באתר הזה אירע פיצוץ גדול מאד במאי 2012. על פי ניתוח תצלומי האוויר נזרע במקום הרס רב, למרות שהמבנה המרכזי העשוי בטון מזוין עומד על תילו. החשד הוא כי איראן ביצעה במקום ניסוי של מתקן גרעיני קטן עוצמה ומשהו בניסוי השתבש. מאז ועד עצם ימים אלה עוסקת איראן בניקוי האדמה במקום, כדי להשמיד כל ראייה לשרידי חומר רדיואקטיבי. בתצלום הלווין האחרון נראו במקום כבישי אספלט חדשים. שיטה מצוינת למנוע ממכ”מ היפר ספקטראלי, לזהות קרינה רדיואקטיבית. הבסיס בפרצ’ין הוא רק דוגמא אחת, ברשימת המערב עשרות אתרים חשודים, לכולם איראן סירבה. התשובה שהתקבלה הייתה – “זה לא חלק מפרויקט “גרעין השלום” לכן אין לעולם זכות לפקח על כך” . אגב זה הדין גם לגבי תעשיית הטילים האיראנית, זו שמפתחת טילים בין יבשתיים המונעים בדלק מוצק. גם למתקנים האלה איראן מסרבת להכניס פקחים, בדיוק תחת אותו הטיעון.
בנאום המחוייך שלו בפורום סבן בוושינגטון בתחילת החודש הבטיח אובמה לישראל כי ארצות הברית הולכת להסכם הזה בעיניים פקוחות. זה היה נאום לציבור הישראלי לא להנהגה הישראלית, במילים אחרות אובמה דיבר מעל ראשם של נתניהו ויעלון, שניים שדואגים להזכיר לו כי מה שהבינו במערב לא בהכרח התכוונו לו, בטהרן. די בהצצה חטופה בפרשנות שנותנים באיראן להסכם מול הפרשנות שנותנים לו בוושינגטון כדי לעמוד על הפערים. אבל מה? כולם מחייכים, השאלה היא מי יעשה זאת אחרון.
