“עסקי אוויר”

אמיר בר שלום

ב-6 במאי 1937 הייתה אמורה ספינת האוויר הגרמנית “הינדנבורג” מתוצרת מפעל צפלין, לנחות בבסיס חיל הים האמריקני “לייק הרסט” בניו ג’רזי. זו הייתה אמורה להיות נחיתה חגיגית, לאחר החצייה הראשונה של האוקיינוס האטלנטי לשנת 1937. צוותי טלוויזיה ועיתונאים רבים הוזמנו לנחיתה החגיגית, אלא שמשהו השתבש בנחיתה ו”הינדנבורג” החלה לבעור תוך כדי התקרבות לקרקע. 46 הרוגים נמנו מיד לאחר שכבתה האש, 62 נוסעים ואנשי צוות ניצלו. זו הייתה אחת החוויות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של התעופה האזרחית בכלל וספינות האוויר בפרט. מאז הלך והתמעט השימוש בספינות האוויר לתעבורה אזרחית. במלחמת העולם השנייה עשו האמריקנים והבריטים שימוש מוגבל בספינות אוויר מאוישות, בעיקר לצרכי מודיעין, מעקב והשמדת צוללות גרמניות. ברבות השנים התמקד השימוש האזרחי בספינות האוויר, בעיקר למטרות פרסום או צילום טלוויזיה. גם השימושים הצבאיים נמשכו, בעיקר במשימות תצפית לא מאוישות. כיום מפעילים צה”ל ומשטרת ישראל בלוני תצפית לאיסוף מודיעין ומעקב אחרי אירועים בשעת אמת.
בשנת 2007 העבירה הסוכנות הלאומית למחקר בארצות הברית
(DARPA – Defense Advanced Research Projects Agency) תקציב פיתוח מיוחד לחברת AEROS האמריקנית, לפיתוח ספינת אוויר לנשיאת ציוד לכוחות מתמרנים ואזורים מוכי אסון. התקציב ניתן ל-AEROS אחרי שזו הוכיחה יכולת לשימוש בספינות אוויר בעזרת הליום דחוס שאינו משפיע על יכולתה האירודינמית.
שש שנים אחרי התקצוב הראשוני של הפרויקט קיבלה AEROS את האישור הרשמי של מנהל התעופה האמריקני,
ה-FAA, לבצע סדרת טיסות ניסוי ראשונות. בחודש ספטמבר האחרון החלה ה-Aeroscraft, ספינת האוויר החדשה של AEROS, לבצע טיסות ניסוי ראשוניות כאשר היא מתרוממת לגובה נמוך, כשהיא קשורה לכבל. בדגם הנוכחי של הספינה מוגדר אב טיפוס, באורך של 79 מטרים ורוחב של כ-30 מטרים. הדגם
המסחרי/צבאי של הספינה אמור להיות כמעט כפול באורכו, מאב הטיפוס שנוסה, ולעמוד על 121 מטרים. המטען שהספינה אמורה לשאת עימה יעמוד בדגם הראשוני על 66 טון, המהירות המקסימאלית תהיה 220 קמ”ש, גובה טיסה של 5.5 ק”מ וטווח הטיסה יעמוד על 4800 ק”מ ללא צורך ב”תדלוק”. נתונים שעל הנייר, גדולים
ב-300% מכל מטוס מטען הקיים היום בעולם התעופה, האזרחי והצבאי.
מייסד החברה, בוריס פסטרנק, מהנדס אווירונאוטיקה יליד קזחסטאן, שמאחוריו 25 שנים של פיתוח ובניית ספינות אוויר סיפר לכתב ליאון באטלר מאתר GIZMAP על היתרונות של ספינות האוויר בכלל ושל ה-Aeroscraft והטכנולוגיה החדשה שלה: “בהפעלת ספינת אוויר כמו
ה-Aeroscraft לא צריך שום תשתית קרקעית מיוחדת, אתה יכול לטוס לכל מקום ולנחות בכל מקום. עצם היכולת לנחות עצמאית ולשהות על הקרקע מיוצבים ללא הזדקקות לצוות קרקעי שיקלוט אותך זה יתרון עצום שלא היה קיים עד כה בספינות אוויר. מנועי הדיזל של הספינה חסכוניים ביותר מ-60% בהשוואה למנועי סילון, שכן מדובר בדיזל רגיל ולא בדלק סילוני יקר. ועוד לא דיברנו על המחיר: 40 מיליון דולר לספינה כמו
ה-Aeroscraft לעומת 100 ויותר מיליון דולר למטוס מטען מיוחד. מעבר לכך צריך לחשוב על ה-Aeroscraft גם במונחים אזרחיים. למשל כעל אטרקציה תיירותית. זו יכולה להיות למשל טיסה אקולוגית. בנוסף את הספינה אפשר להתאים לרמת נוחות כזו, שלא נופלת מטיסות אזרחיות כיום וליצור למשל “יאכטה מעופפת” עם כל התנאים שנלווים לכך מבחינת יוקרה ונוחות”.
אב הטיפוס של ה-Aeroscraft ממונע באמצעות 3 מנועים: שניים בצדדים ואחד מאחור, המספקים עילוי ודחף לצורך העלאת הפלטפורמה לאוויר והנעתה קדימה. הספינה בנויה כגוף קשיח עם מסגרת אשר שומרת על צורתה האווירודינמית ללא תלות בכמות ההליום בתוך הספינה. הספינה מחזיקה הליום דחוס במיכלים, וכאשר היא מועמסת היא משחררת את ההליום לתוך חלל הספינה, בדומה לאופן בו נעשה שימוש באוויר לאפשר לצוללת לצוף לפני המים. החידוש הטכנולוגי ב-Aeroscraft הוא בשימור כמות ההליום. כאשר הגז מוחזר למיכלים לצורך ירידה בגובה השיוט, הוא נדחס למיכלים שהופכים אותו לכבד יותר מהאוויר וכך מאפשרים לספינת האוויר להיות כבדה יותר. השימוש בטכנולוגיה הזאת של כמות הליום קבועה ומבוקרת, מאפשרת גם ניהוג עדין ומדויק של הספינה, תכונה שלא התאפשרה בדגמים קודמים בשל השינוי האירודינמי שחל בהזרקה או שאיבה של הגז לחלל הבלון.
דיוק הניהוג מאפשר כאמור את הנחיתה המדויקת בדומה מאד ליכולות של מסוק, מה שיאפשר בעתיד נחיתה בתנאי קרקע קשים במיוחד. הבלון עצמו בנוי משילוב חומרים של אלומניום וסיבי פחם מרוכבים, שנעטפו בחומר מונע בעירה.
במהלך השנים עם התקדמות הפרויקט, הצטרפה למימון שלו גם סוכנות החלל האמריקנית NASA. כרגע עוקבים אחרי
ה-Aeroscraft בעיקר גופים בצבא האמריקני ומספר חברות מטען מסחריות. קצין העיתונות של AEROS סיפר למגזין FLYER כי אחרי טיסות הניסוי הראשונות שהוכיחו את יכולות ה-Aeroscraft, יש התעניינות רבה בפרויקט.
“אנחנו יכולים לומר כרגע שבעתיד, כאשר נסיים את הפיתוח ונגיע לייצור מסחרי, נחכיר את הספינות ללקוחות ושותפים אסטרטגים” סיפר ג’ון קהייל. “כעת, בשלב הזה של הפרויקט אנחנו לא מעוניינים לחשוף במי מדובר”.
בהקשר הזה ניתן לראות רמז לקשר ראשוני של AEROS בציטוט שמופיע באתר החברה בהקשר לפרויקט ה-Aeroscraftובו דרישה מבצעית שהוגדרה על ידי חיל האוויר האמריקני ומשרד ההגנה: “יצירת יכולת לשינוע מבצעי מהיר ומדויק של ציוד ליחידה בסדר גדול של אוגדה, בכל זמן בכל מקום ובכל תנאי שטח ומזג אוויר”.
האתר INTERNATIONAL BUSINESS TIMES ניתח את הפוטנציאל הכלכלי של השימוש ב-Aeroscraft והגיע למסקנה כי אם בעתיד החברה אכן תוכל לייצר ספינות אוויר שיוכלו לשאת מטען של 250 טון ציוד, הרי שמדובר בבשורה לשוק המטענים. במיוחד לחברות הבונות תשתיות במקומות מרוחקים ולא מפותחים וצריכות לשנע מטען כבד ומורכב. כדוגמא מביא האתר איור של בניית אתר טורבינות רוח, ללא אפשרות גישה קרקעית. בהקשר השימוש הצבאי הפוטנציאלי של הספינה מוזכרים אזורי אסון, שהגישה אליהם מוגבלת בדרך כלל למסוקים בלבד בגלל הרס תשתיות. במקרה כזה ההבדלים ביכולת נשיאת המטען של מסוק לעומת ה-Aeroscraft הם קריטיים. ה-Aeroscraft תוכל במקרים כאלה להנחית כמעט בכל מקום, בבת אחת, מסה קריטית של ציוד וכוח אדם.
“אני רואה ב-Aeroscraft מוצר שישנה את שוק ההובלה האווירית כמעט בכל פרמטר”, אמר סמנכ”ל השיווק של AEROS ביל פיליי לרשת CNN אחרי קבלת האישור לניסויי טיסה ראשונים. “זה שינוי דפוסי מחשבה ופעולה. בלי להגזים הייתי מקביל זאת להמצאת שטיח מעופף”.