הפיל המעופף

אמיר בר שלום

מלחמת לבנון השנייה העמידה בפני צה”ל את אחד האתגרים המשמעותיים ביותר מבחינה לוגיסטית, אספקה רציפה של מזון ותחמושת לכוחות המתמרנים. לא אחת מצאו עצמם הכוחות שפעלו בתוך המרחבים העירוניים של דרום לבנון, מנותקים מקווי אספקה של מזון ותחמושת. העניין אף הוזכר בדוח וינוגרד שחקר את כשלון המלחמה. “בסיכומו של עניין בודקים רק את התוצאות, והתוצאות שלנו לא היו טובות”, הודה קצין הלוגיסטיקה הראשי, תא”ל מופיד גאנם, בראיון שנתן בשנה שעברה לעיתון “במחנה”.
“מוכנות הכוחות הלוגיסטיים הייתה ירודה והם לא היו מספיק מאומנים, רמות המלאי היו נמוכות והחלטות מבצעיות בשטח מנעו מהלוגיסטיקה להתחבר ללוחמים שמעבר לגדר”.
מאז שקדו בצה”ל על פתרונות מבצעיים ובמשרד הביטחון על פתרונות טכנולוגים לבעיית הלוגיסטיקה בקרב. אחד הפתרונות הטכנולוגים שנמצא כרגע בשלבי פיתוח הוא הפיל המעופף שמפתחת חברת “אלביט”. את האפיון המבצעי של הפיל ערכו כבר לפני יותר משנה אנשי מפא”ת. הדרישה המבצעית היא שנושא המטען יוכל לשאת מטען של עד טונה, הוא יוכל לנוע עצמאית או בשליטה מרחוק, ויהיה בעל יכולת נחיתה רכה ומרופדת כדי שהמטען לא יפגע. “זה לא הולך לקרות מחר בבוקר אבל זה יקרה. וכשזה יקרה, יהיה כאן דבר שאין זהה לו באף צבא בעולם. מערכת כזאת תגלם את החדשנות בשדה הקרב המודרני”, מספר קצין בכיר באגף הטכנולוגיות והלוגיסטיקה של צה”ל לעיתון גלובס. הרעיון המבצעי שעומד מאחורי הפיל הוא בעיקר יכולת הטיסה והניווט העצמאיות. אב הטיפוס שנבנה בימים אלה באלביט הוא למעשה מצנח מסיבי ממונע, שעליו יולבשו מערכות ניווט. ה”פיל המעופף”, יוכל גם להמריא מיד אחרי שהמטען יפורק ממנו, בדרך להנחתת ציוד לכוחות נוספים. היתרון הגדול ביותר הוא כמובן אי סיכון כוחות אוויר.
במהלך מלחמת לבנון השנייה, נאלץ חיל האוויר להירתם למשימת הלוגיסטיקה בכל פעם שאחד הכוחות מצא עצמו מנותק, ולרוע המזל היו הרבה כאלה. כך תיאר זאת אל”ם (מיל’) ארז נוף, קצין משולבים ראשי במוצב השליטה הקדמי של חיל האוויר בראיון לביטאון חיל האוויר:
“בתחילת המלחמה נכנסו הכוחות לבינת אל גבייל והתמקמו שם. בבוקר הגיעה לפתע הודעה שחיל האוויר מתבקש לספק לכוחות מזון, מים ותחמושת לכוחות שיושבים שלושה – ארבעה קילומטר מהגבול. הכוונה הייתה להביא את הציוד במסוקים. טענו שזה לא הגיוני, אבל כוחות הקרקע אמרו כי הצירים מסוכנים וסגורים. כך מצאנו עצמנו בלילה הראשון מכניסים ציוד במסוקי “בלק הוק”, בלילה הבא הוכפלו הגיחות ובלילה השלישי הוכפלו שוב”.
בשלב מסוים הדרישות הפכו להיות גדולות על מסוקי הסער ואז הוחלט להכניס לתמונה את מערך מטוסי ההרקולס. לא אחת מצאו עצמם טייסי ההרקולס ומסוקי הסער טסים בגובה נמוך תוך סיכון עצמי עצום, כדי להוריד אספקת מזון או תחמושת לאחד הכוחות בעומק שטחי הלחימה. חלק מההצנחות שנעשו מגובה רב בשל חשש היפגעות מהקרקע על ידי אש נ.מ, מצאו את דרכן דווקא לחיזבאללה ולא לכוחות צה”ל, מה שהצריך הצנחה של כמות כפולה בכל גיחה, בשל הקושי לדייק במיקום נחיתת הציוד.
אחד הלקחים העיקריים היו להקים חמ”ל אחד לצורך אספקה בהיטס, חמ”ל שיכלול את כל הגורמים הרלוונטיים – הנציגים הלוגיסטיים” נציגי יחידת האספקה בהיטס ונציגי היחידות בשטח. הרעיון הוא ליצור ראשית תמונת מצב אחידה של הדרישה, ואז בהתאם למיקום היחידות להתאים את הפלטפורמה שתטיס את הציוד.
“בשנים שחלפו מאז לבנון השתפרנו מאוד, ואת התוצאות היה ניתן לראות בעופרת יצוקה, שם תפקדנו מצוין”. אומר סא”ל נוריאל נחמיאס, מפקד יחידת האספקה בהיטס לבטאון זרוע היבשה. “אני מאמין שככל שהטכנולוגיה תתקדם מערך האספקה בהיטס רק ילך ויגדל. “יש תכנונים למצנחים חכמים עם מוח מלאכותי, שיכול לכוון אותם אחרי ההצנחה. יש גם תכנון לנצל את כל התקדמות הכטב”מים לטובת ביצוע הצנחות מיוחדות. החזון שלי הוא ש-70% מהאספקה לכוחות תבוצע בצורה אווירית”.
אז מל”ט הנושא ציוד לכוחות הקרקע עדיין אין, לכן הוחלט לפנות לפתרונות מיידים וזמינים יותר וכך הוחלט לפתח את ה”פיל המעופף”. הפלטפורמה הזו נמצאת עדיין בשלבי תכנון, אם כי אב טיפוס מוקטן כבר נבנה.
זה אחד האתגרים הגדולים שלנו בפיתוח הזה”, אומר הקצין הבכיר מאגף הלוגיסטיקה לגלובס, “כולנו יודעים איך עובדים מצנחי רחיפה. אבל צריך משהו שהוא הרבה מעבר למצנחים הקלים והמוכרים ואת זה אפשר יהיה להשיג רק באמצעות מנוע חזק, שיאפשר לו לשאת מטען גדול בצורה יציבה ולנוע במהירות של כמה עשרות קילומטרים בשעה. אנחנו לוקחים את הכול בחשבון, גם את העובדה שבסופו של דבר מדובר בכלי פגיע. זאת הסיבה שעיקר התנועה בו עתידה להיעשות בשעות הלילה, חתימת המכ”ם שלו אמורה להיות מינימאלית וכמובן, אנחנו משקיעים מחשבה רבה בהבטחת השרידות שלו במתארים השונים”.