“הדפסת התלת מימד עושה מהפכה בתעשייה, לפני שלוש שנים אנשים הסתכלו על דפוס 3D רק עבור חלקים חלופיים ועכשיו זה גם לחלקים חיוניים.”
העולם הופך לשטוח מאי פעם ומהיר יותר, והוא מספק הזדמנויות לצד אתגרים משמעותיים לחברות היי טק מקומיות. לורן בלאנשרד, מנהל שותפויות בינלאומיות בדאסו סיסטמס, מספק זווית ראיה גלובלית וחוצת תעשיות.
“ישראל מדינה חשובה עבורנו”, אומר בלאנשרד, והוא לא מתייחס רק לשורשים היהודיים של משפחת דאסו, הבעלים של קבוצת דאסו אליה היא משתייכת. לורן מציין כי “אנו חברה של 3.8 מיליארד דולר ורוצים להגיע ל-6 מיליארד דולר”, וכדי להגשים את היעד הזה, דאסו מפעילה אסטרטגיה אגרסיבית של רכישת טכנולוגיות המתאימות לפורטפוליו שלה. נראה כי ישראל היא מקום טוב לחפש בו את הרכישה הבאה כדי לסייע לה להרחיב את פלטפורמת ה-3DEXPERIENCE שלה.
מנקודת המבט הגלובלית שלכם, מהם האתגרים העומדים בפני תעשיית ההיי טק המקומי
“תן לראות מה הנכסים כאן”, מתלבט בלאנשרד. “יש כאן מאגר כישרונות אדיר. אתם חזקים מאוד בתחומים מסוימים. אני חושב שהאתגר יהיה לצאת מתחומי הליבה שאתם מצטיינים בהם, כמו סייבר ומדעי החיים, ולראות כיצד עוברים לתחומים אחרים שפחות נפוצים בישראל. לדוגמא, בפעילות B2C – כגון מוצרי צריכה ארוזים. הייתי בוחן כיצד אפשר לייצא ידע מההיי טק, לתעשיות כמו תעשיית הבינוי. כיצד אתה בונה בניין ומכניס חיישנים ו-IoT בכל מקום”.
אך נראה כי כדי להתפשט לתחומים נוספים וגם כדי להצליח בתחומים הקיימים, חברות מקומיות צריכות לפתח יכולות עבודה בינתחומית וחוצת תרבויות.
“יש חברות רבות שעושות מה שנקרא ציוד ומערכות – כל מוצר, החל מציוד תעשייתי, דרך מוצרי ביטחון ועד למוצרי צריכה, הופך לחכם יותר באמצעות אלקטרוניקה ותוכנה, ואתה חייב לנהל את כל אלה ביחד”. כך לדוגמא, סטרטאפ ישראלי שמפתח חיישן לרכב, יצטרך לדאוג כי באופן רציף הוא תואם לפיתוח של הבלם אצל ה-OEM.
אלי בויקיס, מנכ”ל דאסו סיסטמס ישראל, מוסיף גם את הצד התרבותי של אותו האתגר: “פעמים רבות באקזיט אתה הופך לחלק מחברה גדולה, ואם אתה רוצה להשאיר את המחקר והפיתוח בישראל, אתה צריך להבין את התרבות של החברה הרוכשת, ולהיות רגיש מאוד לדרך בה החברה עובדת. אנו רואים הרבה חברות שנעלמות אחרי שהן נרכשות. זה אתגר, זה דורש משמעת, ומבנה, שלא תמיד הישראלים מאוד טובים בהם”…
כיצד הדברים באים לידי ביטוי בניהול הפיתוח של מוצרים חדשים?
בלאנשרד: “המפתח הוא לגשר בין כל השלבים של פיתוח המוצר, מתכנון, דרך הנדסה וייצור, ועד למכירות ושיווק. כיום, ברוב החברות, עובדים בנפרד על התחומים האלה ועל מודל נתונים שונה. מעצב ישרטט אובייקט ב-3D, אבל אז הוא יעביר את הדברים למהנדס, והוא יתחיל מאפס פעם נוספת. הוא יגיד, אני מבין מה הוא עשה, אבל תנו לי להכניס לדברים את הידע והמומחיות שלי בהנדסה בתחום. אחר כך עוברים לייצור, ושם יגידו: כל החבר’ה האלה חשבו על מוצרים יפהפיים, אבל אני לא יכול לייצר אותם בגלל המגבלות שלי. ואז זה עובר לשיווק, והם אומרים, הם עשו את הכל אבל זה לא מתאים לשוק שאני רוצה לפנות אליו. הרכיב החשוב ביותר הוא לגשר על כל אלה על גבי פלטפורמה. לכן, המעצב עובד על מודל 3D מופשט, שהמהנדס בודק במקביל, ואז העיצוב יעבור לתכנון מפורט, ובמקביל גם יעבור ליצרן שיבדוק את ההיתכנות. לכן יש לך מעגל שמביא ערך, וכל רכיב במעגל, יודע מה המרכיבים האחרים צריכים או דורשים. לזה אנו קוראים רציפות דיגיטלית”.
מעגל הרציפות הדיגיטלית, על פי בלאנשרד, מאפשר תפיסה חדשה בעולם הפיתוח, שמהווה דווקא נקודת חולשה אצל חברות ישראליות רבות: היכולת לחבר בין מהנדסים הנמצאים בתחילת תהליך הפיתוח לבין קהל המטרה שנמצאים בקצה – היכולת לקבל ממנו משוב ולפתח בהתאם.
“המשכיות זו היא חיונית כאשר היא מבוצעת ברוח של חווית משתמש הקצה”, מסביר בלאנשרד. “איירבוס או בואינג כבר לא מייצרים מטוסים, הם מספקים חווית נסיעה. ה-787 תוכנן כדי לספק חוויה טובה יותר בטיסה עם תאורה טובה יותר, סאונד טוב יותר, ומנקודה זו הם מתכננים את המוצרים. המשמעות היא, שאם רוצים לעשות זאת, חייבים לקבל את הדרישות מהשיווק ומהמכירות ולשלב אותם ברמת המעצבים. אנו מרגישים כיום כי עברנו לכלכלת החוויות”.
לשחרר את הכישרון
בעוד חברות ישראליות מתמודדות עם האתגר של השתלבות בתעשיות בינלאומית, מהצד השני נוצרות הזדמנויות עצומות: “אם מסתכלים על תעשיית הרכב החדשה בקליפורניה, הטסלות של העולם, הם משתמשים בתוכנה שלנו כדי למעשה לפתח את הרכבים שלהם. טסלה גדולה כעת ומפעילה תוכנה באופן מקומי, אבל חלק מהסטרטאפים עושים הכל בענן. Joby Aviation לדוגמא משתמשים בתוכנה 100% בענן כדי לייצר מטוס ממריא אנכית. איך סדנא קטנה מאוד, 50 או 100 אנשים יכולים לפתח משהו מורכב מאוד כמו מטוס, כשלאיירבוס או לבואינג של העולם יש אלפי מהנדסים שעושים זאת? הענן, עם התוכנה שלנו, מעניק לסטרטאפים קטנים את העוצמה לפתח פתרונות מתוחכמים מאוד.
יחד עם הענן, גם הדפוס התלת מימדי מייצר שיבוש רציני בתעשייה כשהייצור עומד להיות גמיש ונייד מאי פעם, ואולי לחזור ולהתפתח גם במדינה קטנה אחרי שנים שברחה ממנה.
“התלת מימד מאפשר לסטרטאפים ליצור אב טיפוס במהירות גדולה מאוד”, מוסיף בלאנשרד. “אל דפוס התלת מימד נכנסות כעת יכולות של הדפסה מרוכבת, ואז מתקבלים חומרים מתוחכמים מאוד לצורך הדפסת כנף של מטוס או שלדת מכונית. זה מעניק לסטרטאפים את היכולת לייצר אב טיפוס שבאמת יטוס או ייסע. לפני כן היה לוקח 3-4 שנים, המון כסף, יכולות ייצור, וזה היה בלתי אפשרי עבורם, כעת עם 50 אנשים אתה יכול לפתח מטוס או מכונית. אתה יכול לשחרר את החדשנות שיש לאנשים”.
בלאנשרד מציין כי קיימת מגמה של חברות גדולות המאמצות דפוס תלת מימד במקום הייצור הרגיל או ייצור של מוצרים במזרח אסיה: “חברות רבות מביאות את יכולות הייצור האלה אל המדינות שלהן”.
“הדפסת התלת מימדי עושה מהפכה בתעשייה”, מוסיף בלאנשרד. “לפני שלוש שנים אנשים הסתכלו על דפוס 3D רק עבור חלקים חלופיים ועכשיו זה גם לחלקים חיוניים. בתעשיית התעופה לדוגמא, להבים למנועים של מטוסים מודפסים כעת בתלת מימד. מדובר על מאות אלפים בשנה, כך שזה עדיין לא ייצור המוני, אבל בהחלט נכנס לייצור של חלקים”.
לורן בלאנשרד, מנהל תחום EMEAR ושותפויות בילאומיות בדאסו סיסטמס
לסיכום, האם יש בעיה של כשרונות בישראל ובעולם בכלל בתחום ההנדסה?
אלי בויקיס: “בישראל קיים פער כשרון כדי לתמוך בהתרחבות התעשייה, ויש צורך להכשיר כמות של מהנדסים שיעשו את העבודה. בתי ספר מקצועיים רבים נסגרו בישראל מסיבה היסטורית, וכתוצאה מכך יש מחסור בטכנאים ובכוח עבודה מיומן שהיה נתמך על ידי הממשלה, וכבר לא קיים. כיוון אחר לפתרון שמתרחש במדינות אחרות, כמו צרפת, הוא ייבוא של מהנדסים רבים, וכאן זה לא מתאפשר. לא מגיעים אלפי הודים מיומנים שמגיעים לכאן בעלויות נמוכות יותר ויכולים לתמוך בעיצוב הגבוה”.
גם כאן בלאנשרד רואה פתרון והזדמנות טכנולוגיים: “נהגנו להסתכל על נושא הכישרונות מנקודת מבט של מדינה. כעת הטכנולוגיה מגשרת בין המדינות. ה-3D היא שפה חדשה, והיא מאפשרת שמהנדס סיני יעבוד עם ישראלי על מודל משותף מבלי לדעת אנגלית. אם חושבים על זה, הגבולות הללו לא קיימים יותר. ניתן להתגבר על המחסור שקיים באזורים מסוימים באמצעות גישה מבחוץ. ראינו זאת אצל לקוחות שעובדים בצרפת ביפן, ואנו יודעים שלפעמים הצרפתים והיפנים אינם הכי טובים בשפות זרות, אבל הם מבצעים פיתוח מקבילי, שהוא הדבר הכי מורכב כשאתה מפתח דברים, כי אתה רוצה להיות מדויק”.
