מאת” אמיר בר שלום. שום דבר לא הכין אותנו למראה הזה, כשטייס המטוס הפרטי הודיע לנו להתכונן לנחיתה בבסיס חיל האוויר אדוארדס במדבר שבין מדינות נבאדה לקליפורניה. כבר בהנמכה לנחיתה ניתן היה להבחין בבירור במסלולים הכבושים בלב המדבר על מה שהיה פעם אגם מלח. “אתם יכולים להבחין עכשיו במסלול הנחיתה של מעבורות החלל, אנחנו נוחתים בחלק האחרון שלו, הסלול “, הודיע הטייס.
רוח המדבר החמה של חודש מאי קידמה את פנינו, יחד עם מרחבים עצומים של חול צהוב, עשרות האנגרים ומאות כלי טייס בבסיס הניסויים המרכזי של חיל האוויר האמריקני. בפעם הראשונה הסכים הפנטגון לחשוף בפני התקשורת הישראלית את אחד הניסויים המתקדמים ביותר שלו, ועד לתחילת השנה, אחד הסודיים, ABL- AIR BORN LASER, מערכת יירוט טילים בליסטיים מפלטפורמה מעופפת.
“מבחינתנו זה היה להוכיח שהדמיון הוא מציאות, באחד עשר בפברואר המראנו למשימה של חמש וחצי שעות כשלכולם ברור שאנחנו עומדים לעשות היסטוריה”, מתאר לוטנט קולונל מייק קונטרטו מחיל האוויר האמריקני את הניסוי הראשון בעולם של יירוט טיל בליסטי בעזרת מערכת לייזר מוטסת. בניסוי שוגר טיל בליסטי מנושאת מטוסים באוקיינוס הפסיפי, ולאחר פחות מדקה הוא זוהה והושמד על ידי מערכת הלייזר שהוצבה על מטוס בואינג 747, שנבנה במיוחד לניסוי הזה.
“הוכחנו שהרעיון בר ביצוע, וזאת אחרי הרבה מאד סימני שאלה שהציבו הקונגרס והפנטגון במהלך השנים”, מספר ריץ’ פיינדרס מנהל הפרויקט מטעם בואינג, הקבלן הראשי של חיל האוויר האמריקני .
“אני שהגעתי לפרויקט הזה ב1990, לא הפסקתי להאמין. נכון, עברנו כברת דרך ארוכה עם מהמורות רבות, אבל בסופו של דבר הניסוי הצליח והציב רף חדש בפיתוח מערכות הגנה מפני טילים”.
ספק גדול אם יש מישהו בעולם שמתעניין יותר מישראל במערכות הגנה מפני טילים, כל שכן טילים בליסטיים. עובדתית, חיל האוויר הישראלי הוא הראשון בעולם שהפעיל מערכת אקטיבית נגד טילים, סוללות החץ. כיום נוספו בעולם מספר מערכות דומות, בעיקר בארצות הברית- טילי ה-sam3 ו-THAAD, שמשוגרים מספינות AGIS של הצי האמריקני. אבל בעוד שישראל וארצות הברית, החלוצות בתחום הזה מפתחות ביחד ולחוד מערכות נוספות נגד רקטות לטווח קצר ובינוני, התעשיות כבר נמצאות בשלב הבא של הפיתוח, יירוט טילים כבר בשלב ההאצה מעל שטח האויב, בעזרת קרן לייזר.
עולם היירוט הבליסטי מעסיק את התעשיות הביטחוניות יותר ויותר בעיקר בגלל אופי האיום של שדה הקרב העכשווי. אם בעבר היו אלה קרבות של צבא בצבא, על הקרקע, הרי שהיום שינתה המלחמה את פניה, העורף הפך לחזית, בשל האיום הרקטי. די להציץ בארסנל הנשק של חיזבאללה בימים אלה, העומד על יותר מארבעים אלף רקטות שמכסות את כל שטח מדינת ישראל, כדי להבין את משמעות האיום.
הדבר הבא בעולם הרקטי הוא ללא ספק יירוט הלייזר. בישראל בחנו בשלב מסוים את מערכת הנאוטילוס, תותח הלייזר האמריקני, שהיה אמור להיות הפתרון לירי הקאסם בדרום. אלא שהפרויקט הזה נכשל, ובלית ברירה פנתה מערכת הביטחון הישראלית לפיתוח עצמאי, ומכאן נולדה מערכת כיפת הברזל. במקביל מפתחות ישראל וארצות הברית את מערכת “שרביט קסמים”, ליירוט טילים ורקטות לטווח בינוני. את מערכת ה ABL כבר בחנו מדענים וקציני צבא ישראלים.
הפרויקט הזה החל כחלק מתכנית מלחמת הכוכבים האמריקנית, שעם השנים הלכה וקוצצה. הקבלן הראשי היא חברת בואינג שבנתה את המטוס המיוחד שהתבסס על פלטפורמת הג’מבו 747. בואינג גם בנתה את מערכת ניהול הקרב שכוללת יכולת מעקב אחרי מספר מטרות במקביל. נורתרופ גרומן בנתה את תותח הלייזר ומערכות העקיבה המקבילות למערכת העקיבה הראשית, ולוקהיד מרטין פיתחה את מערכת בקרת הירי. תותח הלייזר עצמו ממוקם באף המטוס ששונה במיוחד כדי לאפשר לו תנועה של 360 מעלות. שני שליש מגוף המטוס הוקצו למערכת הלייזר, וזאת כדי ליצור קרן בעוצמה של מגה-וואט. בגוף המטוס עצמו נשתלו שישה חיישני אינפרא אדום המשמשים לאיתור ועקיבה אחרי מטרות נוספות, מלבד אלה שנרכשו על ידי המערכת המרכזית.
“למעשה בנינו מטוס חדש”, מספר ריץ’ פיינדרס. “הזמנו מטוס בתצורת מטען. הבחירה בבואינג 747 הייתה אחרי בדיקה מקיפה של כמה פלטפורמות. ב747 מכלול התכונות של יציבות טיסה, כושר נשיאה וכושר שהייה באוויר, היו המתאימות ביותר. מעבר לכך הגודל היה קריטי. כדי ליצור קרן לייזר בעוצמת חזקה, חייבים הרבה מקום למכלולים, הצוות המפעיל יושב בקוקפיט ובשליש האחרון של המטוס, כל שאר המקום הוא מכולי המכ”מ, הבקרה ובעיקר הלייזר”.
עוד לפני הניסוי האווירי, נערכו בבסיס אדוארדס במשך שנתיים, עשרות ניסוים על הקרקע כדי לבחון את המערכת. במלך הניסויים האלה נוסו מערכות הזיהוי הרכישה והעקיבה על טילי ניסוי . השלב הבא היה ניסויים מוטסים עדיין ללא יירוט, וזאת כדי לבחון את תפקוד המערכת בתנאי טיסה בכל הקשור ליציבות העקיבה, והשפעות לחץ ומזג אוויר.
“ בניסוי עצמו”, ממשיך פיינדרס, “הרכבנו על הטיל המיורט עשרות סנסורים כדי לבדוק את עוצמת הלייזר. במקביל מטוס נוסף עקב אחרי הטיל ובדק כל הזמן את נתוני הטווח, כדי לוודא שהנתונים שמערכת היירוט רוכשת ומעבדת הם אכן נכונים. הסנסורים שעל טיל המטרה שידרו לנו כל העת נתונים על מיקום הקרן המיירטת, וזאת כדי לוודא שאנחנו אכן מכוונים למקום הנכון בטיל”.
מאחר ולא מדובר במערכת יירוט קלאסית של פגיעת טיל בטיל, לזווית פגיעת הקרן ובמיוחד למקום הפגיעה יש משמעות קריטית. קרן הלייזר במערכת ה ABL מכוונת למיכלי הדלק הריקים של הטיל, שמתרוקנים במהירות בשלב היציאה וההאצה מהמשגר. החלק הזה של הטיל הוא בדרך כלל דק יותר, ולכן הקרן מחממת את האוויר שנוצר בתוכו מהר מאד. השילוב של חום כתוצאה מקרן הלייזר, אדי דלק וחמצן שנותרים במיכל הריק גורמים לפיצוץ, שמסיט את הטיל ממסלולו. חידוש משמעותי נוסף בניסוי הזה הוא שלב היירוט. כיום כל המיירטים המבצעיים פוגשים את טיל האויב אי שם בכניסה חזרה לאטמוספרה, כלומר בשלבים הסופיים של המעוף. מערכת ה-ABL היא הראשונה שמיירטת טיל כזה כבר בשלב ההאצה, כלומר מעל שטח האויב. כשמדובר בטיל גרעיני או כימי, למיקום היירוט יש משמעות עצומה.
“בעקבות הצלחת הניסוי אנחנו מתכננים עוד שני ניסויים עד סוף 2010”, אומר לוטנט קולונל מייק קונטרטו ראש הפרויקט מטעם חיל האוויר האמריקני.הניסויים הבאים יהיו יירוט של טיל לטווח קצר וטיל לטווח ארוך. אנחנו בודקים את המערכת גם בתנאי מזג אוויר שונים לאורך השנה. לדוגמא עננות. הקרן אמנם מאבדת עוצמה כאשר יש עננות ולכן אנחנו חייבים ליירט רק אחרי יציאה מהעננים, אבל גם כך היירוט נעשה מעל שטח אויב, בגובהה של כארבעים אלף רגל”.
את הנתונים המספריים של הניסוי מסרבים בחיל האוויר האמריקני ובבואינג לחשוף. מניתוח סרטי היירוט שפורסמו על ידי מומחים אזרחים, עולה שהיירוט נשעה בטווח של בין דקה לשלוש דקות מזמן השיגור, תלוי בסוג הטיל. מרחק היירוט בניסוי עמד על מאות קילומטרים, מה שמוכיח כי המטוס המיירט לא חייב לטוס מעל שטח האויב. מעבר לכך, למרות שהם לא מדברים על כך בפומבי, אחת מהיכולות העתידות של יירוט הלייזר היא ביירוט לוויינים. תחום שנמצא בינתיים בחיתולים, אבל בהחלט מעסיק את מקבלי ההחלטות בוושינגטון, מוסקבה ובייג’ינג.
“במהלך הניסוי עצמו”, מספר פיינדרס מבואינג, “הרצנו את המערכת המקבילה של רכישת מטרות נוספות. כיום, כבר בשלב הזה של הניסוי המערכת יכולה לעקוב אחרי מספר מטרות, לחשב איזה מהן היא הנוחה ביותר ליירוט או איזה טיל הוא המסוכן ביותר מבחינת הטווח, ואז ליירט אותו. במקביל נמשכת עקיבה אחרי שאר הטילים, ואם היירוט של הראשון הצליח, המערכת תוך שניות יכולה לטפל במטרה נוספת.“
ומה לגבי מטח טילים במקביל?
“ראשית הוכחנו שאנחנו יכולים לזהות ולעקוב אחרי מטח. בעתיד נוכל לבחון את המהירות שהמערכת עוברת ממטרה למטרה. אבל כבר עכשיו אנחנו יכולים לומר שהמטוס הזה מעבר ליכולת היירוט הוא גם סנסור נוף בשמיים. הוא מעביר את הנתונים למערכת היירוט האחרות, וכך התמונה נבנית הרבה יותר מהר. בכל מקרה ה ABL הוא חלק ממערך יירוט, לא מיירט בודד. אם וכאשר היא תהיה מבצעית היא בהחלט תפחית את מספר טילי האויב שישוגרו, מה שישאיר פחות “עבודה”, למערכות היירוט האחרות”.
תקציב פרויקט ה-ABL קוצץ בשנים האחרונות באופן דרסטי. כרגע הוא עומד על 100 מיליון דולר בשנה, לחמש השנים הבאות. אחרי שהוכחה היכולת, עובדים בבואינג על השלב הבא, שיהיה כל הנראה קריטי, לייזר מוצק. היתרון בלייזר המוצק הוא בגודל ועוצמת המערכת. כרגע העולם כולו נמצא בתהליך ראשוני של פיתוח לייזר מוצק, ולכן קיימים הרבה מאד סימני שאלה לגבי ה ABL.
“אין ספק שפיתוח לייזר מוצק יאיץ את הפרויקט הזה וישפר משמעותית את יכולת היירוט, הן במובן של עוצמה והן במובן של מהירות היירוט. הייתי אומר שגם ביכולת היירוט המקביל, כלומר יירוט של כמה טילים בבת אחת. טכנולוגית אנחנו עדיין לא שם. בכל מקרה סדרת הניסויים של ה ABL מתוכננת לעוד חמש שנים, בתקווה שעד אז תגיע פריצת הדרך הטכנולוגית, במידה ולא, לפחות הוכחנו שיירוט לייזר הוא לא דמיון אלא מציאות”.
כמה מדינות נחשפו לניסוי הזה והביעו בו התעניינות ?
למעשה באופן מעשי שתי מדינות בלבד, יפן, ואת השנייה אני מניח שאתם מכירים טוב…
