מאת: אמיר בר שלום
הסיפור הבא ימחיש אולי עד כמה הופתעו במערכת הביטחון הישראלית מעוצמת המהומות במצרים, ועד כמה הייתה ישראל רחוקה בהערכות שלה לגבי חוזקו הפוליטי של הנשיא המצרי חוסני מובארק. בכנס הרצליה האחרון הוזמן גבי אשכנזי לשאת נאום פרידה. הימים היו ימים סוערים מאד במצרים, כאשר ההפגנות בכיכר השחרור,”א – תחריר”, לא מפסיקות. אשכנזי, מבלי שנשאל על כך, פתח ודיבר על המציאות המשתנה במזרח התיכון ואיך צה”ל לא העריך את הידרדרותו המהירה של שלטון מובארק.
“באחד מימי שישי”, סיפר אשכנזי, “נשאלתי בפורום חברתי שבו הייתי, כיצד לא חזינו את המהפכה במצרים, עניתי לאותו אדם בשאלה. האם אני כרמטכ”ל ישראלי אמור להכיר את מצרים לפחות כמו הרמטכ”ל המצרי? התשובה הייתה כמובן כן. אם כך, מספר אשכנזי, איך יכול להיות שהרמטכ”ל המצרי היה בימים הראשונים להפגנות בקהיר בסדרת פגישות בוושינגטון, וכלל לא שהה על אדמת מצרים. הוא (הרמטכ”ל המצרי) הגיע חזרה לקהיר רק כעבור כמה ימים. כלומר גם השלטון במצרים ובמיוחד מי שאמון על שמירת יציבותו (הצבא) כלל לא העריך את עוצמת הלבה הרותחת בחברה המצרית”.
לגבי עובדה אחת אין ספק. השלום הקר / חם עם מצרים הוא אחד הנכסים האסטרטגים המשמעותיים של ישראל מאז הקמתה. איבוד נכס כזה משמעותו בחינה מחדש של כל תפיסת הביטחון הישראלית. שינוי כזה יצריך הקמה מחדש של מערכים שלמים שדוללו או נסגרו במהלך שלושים השנים האחרונות, מתוך תפיסה כי “מדרום לא תיפתח הרעה”.
בעולם המערבי מיהרו להספיד את שלטונו של חוסני מובארק ששלט ביד רמה במצרים בשלושה עשורים. היו אלה האמריקנים ש”משכו את השטיח” מתחת לרגליו כבר בימים הראשונים של המהומות, קראו לו להקשיב לרחשי הציבור המצרי ולאמץ את “ערכי הדמוקרטיה”. מי שמכיר את הטון הדיפלומטי האמריקני הבין מיד, וושינגטון הורידה כפפות כלפי מובארק ורוצה בהחלפתו. את ההחלטה הזו אפשר להבין. ארצות הברית לחצה במשך יותר מעשור על מובארק להכניס רפורמות דמוקרטיות במדינה. מובארק שמע, חייך והמשיך הלאה. דברים שרואים מקהיר לא רואים מוושינגטון, וזה הרגיז מאד את אובמה, שבחר במצרים ובמובארק כגשר שלו לעולם הערבי. בקהיר נשא אובמה את נאום הפיוס עם האיסלאם, מאז אגב הוא לא מפסיק לספוג אכזבות. בכלל, המדיניות האמריקנית במהלך המשבר האחרון מעלה הרבה מאד סימני שאלה לגבי יכולת הניתוח האמריקנית את המצב במזרח התיכון, או ליתר דיוק בעולם הערבי. אחרי סדרת המקלחות הקרות למובארק, החל הטון להשתנות. “חייבים את מובארק בשלטון כדי להבטיח העברת שלטון מסודרת”, הודיעה וושינגטון שבועיים אחרי שקראה לו לפנות את הבמה. דבר אחד ברור, בוושינגטון שוב לא חזו נכון את המצב. היה שם מי שדאג ללחוש על אזנו של אובמה כי מובארק “גמור”, לכן יש לפנות מיד מעל ראשו, למחליפו. אף אחד לא שאל מי הוא מחליפו!
ניסיון העבר של האמריקנים בעידוד תהליכי דמוקרטיזציה במזרח התיכון, תמיד טפחו על פניהם שנים אחר כך. זה היה בדיוק התרחיש ב 1977, כאשר האמריקנים משכו את השטיח מתחת לרגליו של השאה הפרסי. את הדמוקרטיה שצמחה באירן כולנו מכירם מאז, והיא זו שמאיימת היום יותר מכל על האינטרסים האמריקנים באזור, עם פיתוח היכולת הגרעינית. דוגמא נוספת לבורות האמריקנית היא הרשות הפלסטינית. אמנם היה זה ג’ורג’ בוש הבן שדחק בממשלת ישראל להסכים לבחירות ברשות הפלסטינית אבל מה קרה מאז? כולם יודעים. מאז לא נערכו בחירות ברשות הפלסטינית, שלמעשה התפצלה לשניים, רשות של הפתח בגדה ורשות של חמאס ברצועה. דמוקרטיה היא תהליך ארוך וכואב שלוקח זמן, לא מוצר של איקאה שמרכיבים על פי הוראות יצרן….
אי אפשר לנקות את מובארק מטעויות. במשך שנים הוא תכנן את העברת השלטון המסודרת לבנו גמאל, מעל ראשו של העם ותוך התעלמות מוחלטת מהתסכול שלו. מצרים אינה מונרכיה שלטונית כמו ירדן או סעודיה, את זה מובארק לא הבין, וכאשר הבין זה היה מאוחר מדי. מי שנחלץ לעזרתו היה מי שבמהלך השנים היה לו תמיד למשענת, עומר סולימן, שר המודיעין. את ההתנגדות מתוך המפלגה וחוגי השלטון הקרובים למובארק דאג סולימן לנטרל. בעצם ההסכמה השקטה שלו ושל שר ההגנה טאנטאווי, הוכשרה למעשה הקרקע להעברת המקל מהאב לבנו. כולם הבינו שאם סולימן וטאנטאווי נתנו אור ירוק, הצבא ומנגנוני הביטחון יעמדו מאחוריהם. מובארק בנה על זה, וכך החל גמאל את תהליך ההכשרה. עד שהגיעה מהפיכת הצעירים וטרפה את הקלפים.
מובארק פינה את הבמה אחרי שגם קציני הצבא הבינו כי אי אפשר להמשיך כך. עם נשיא מזדקן, מוצלח ככל שיהיה שנאחז בקרנות המזבח. בכירי הצבא ובראשם לבסוף גם עומאר סולימן הבינו כי המחאה גדולה מדי, וככל שמובארק יישאר יותר יהיה קשה להחזיר את השד הזה לבקבוק, כלומר להחזיר את ההמונים לבתיהם. ולא רק זה, ככל שעובר הזמן, ההנהגה הצבאית הנוכחית מאבדת את אמון הציבור, מה שמכרסם בכל יום במעמדם כמנהיגים. לכן היה זה בסופו של דבר הצבא שאמר למובארק עד כאן, ושלח אותו לכתוב ספר זיכרונות בשארם א שייח. עכשיו יהיה זה תפקידו של סולימן להרגיע את ההמון. אותו המון שאמר לא למובארק אבל לא אמר כן למשהו אחר. אנחנו כישראלים צריכים לקוות שהמשהו האחר יהיה פרמטי, בדיוק כמו שהיה מובארק אחרי רצח אנואר סאדאת, שבחר לדבוק בהסכם השלום. אם זה לא יקרה, אובמה יכול לרשום לעצמו עוד כשלון מהדהד במדיניות החוץ.
והנה עוד חומר למחשבה לנשיא האמריקני. האם עכשיו אחרי שעוד מדינה פראגמטית בעולם הערבי הוכיחה עד כמה שבירים הם המשטרים הערבים, לא הגיע השעה לעשות חושבים? להזכירך מר אובמה, בישראל מתקיימת דמוקרטיה כבר 63 שנים, אירוע נדיר וייחודי למזרח התיכון.
האם גם עכשיו אדוני הנשיא אתה חושב שישראל היא נטל ולא נכס?
