מאת: אמיר בר שלום. כבר כמה חודשים שהעיניים הישראליות, לפחות אלה של הציבור הרחב נשואות למזרח הקרוב, לסוריה. כמו הציבור כך גם התקשורת הישראלית שמרבה לעסוק בעניין הסורי, שמייצר – מה לעשות… – כותרות חדשות לבקרים, תרתי משמע. אלא שלצד ההתפתחויות המורכבות בעניין הסורי, הרדאר התקשורתי הזניח במשהו את הנעשה באיראן. אם יש מישהו שחושב שהחלפתו של אחמדינג’אד במנהיג אחר תסיט במשהו את הנתיב שאליו הולכת איראן, הרי שהוא מוזמן לעשות זאת בפני הקברניטים הישראלים ואולי גם בפני אלה של גבעת הקפיטול, ומועצת הביטחון של האו”ם. אחת ההצלחות המרשימות של ראש הממשלה נתניהו בקדנציה הקודמת שלו, הייתה העלאת העניין האירני לסדר היום הבינלאומי.
כיום, עם ההתמקדות במאבק הבין גושי המתחדש על אדמת סוריה, בין רוסיה של פוטין לארצות הברית של אובמה, נראה שההתעניינות הבינלאומית בנושא ירדה.
זה טוב מאד לאיראן ומסוכן מאד לישראל.
בדו”ח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו”ם, שפורסם באמצע חודש מאי 2013, צוין כי איראן עדיין לא חצתה את הקו האדום שהציב ראש הממשלה נתניהו בנאומו באו”ם בספטמבר שנה שעברה. זוהי בהחלט בשורה מעודדת, אבל צריך לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה.
איראן בהתנהלותה המתוחכמת והעקבית מנסה שלא להגיע לכמות האורניום המועשר המספיקה לפצצה אחת. כאן אולי המקום לפתוח סוגריים ולהסביר את עניין הכמויות, כדי להבין את הלוליינות האירנית ועד כמה היא מסוכנת לישראל.
ההערכה הכללית לגבי יכולתה של איראן להגיע לפצצה אחת מדברת על הזדקקות לכמות של כ-220 קילוגרם של אורניום מועשר לרמה של 20%. את הכמות הזאת אמורה איראן להעשיר לרמה של 90%, כדי להגיע כאמור לפצצה אחת. האורניום המועשר מפוקח על ידי פקחי האו”ם שפשוט סופרים כמויות וצנטריפוגות בכל ביקור, אחת לחודש בממוצע. ראש הממשלה נתניהו שירטט את הקו האדום בהעשרה של אורניום מ-20% ל-90% וכפי הידוע הקו הזה עדיין לא נחצה.
אלא שאיראן מתנהלת בתחכום רב בעניין הזה כשהיא קשובה היטב לרחשים בעולם וכנראה גם לרמת המעקב המודיעיני אחריה. כדי להפעיל את הכור הגרעיני בבושהר, נזקקת איראן למוטות דלק גרעיניים העשויים אורניום מועשר. בכל פעם ששלטון האייתולות מתקרב לכמות הנושקת ל-200 קילוגרמים אורניום מועשר ל-20% (המספיקים כאמור כמעט לפצצה אחת), מזדרזת יד אלמונית להפוך חלק מהחומר המועשר למוטות דלק לכור בבושהר. כביכול פעולה לגיטימית המרחיקה את איראן מפצצה או מיכולת לפצצה, זהו שלא. למרבה המזל המדענים האיראנים עדיין לא מצליחים לעשות את התהליך ההפוך, של הפיכת מוטות דלק חזרה לאורניום מועשר, ולכן מבחינת הקהילה הבינלאומית מדובר בחומר שלא יכול ללכת לשימוש צבאי/פצצה. אלא שברבות השנים צברה איראן כמות מוטות דלק גדולה המספיקה לה לעשרות שנים של הפעלה בכור ולדברי גורם המצוי בעניין, עד היום לא סיפקו האירנים תשובה מדוע הם נזקקים לכל כך הרבה מוטות. נקודה נוספת לדאגה באשר להעשרת האורניום ל-20% היא צבירת ניסיון וכמות חומר. ההעשרה מ-3.5% ל-20% היא פרק הזמן הארוך ביותר בתהליך. ההעשרה מ-20% ל-90% מהירה מאד, ועל זה בונים האיראנים. בהינתן פקודה של המנהיג העליון חמינאי לרוץ לפצצה, איראן תזדקק לניסיון ולכמות חומר מועשר. בינתיים היא נמצאת תמיד באזור המסוכן מבחינת ישראל והעולם, אבל אף פעם לא חוצה סף מסוכן מבחינתה.
בנוסף, בכל יום שעובר בונה איראן צנטריפוגות חדשות בשני המתקנים שברשותה: נתנז, מעל פני האדמה ופורדו, מתחת לפני האדמה.
נחשו… עיקר העבודה נעשית במתקן בפורדו. מה ששלטון האייתולות בונה בחוכמה רבה הוא יכולות “קפיצה” לפצצת גרעין. עכשיו אחרי שעמדנו על ההתנהלות האיראנית במישור הטכנולוגי צריך להבין את האסטרטגיה. איראן בונה אלפי צנטריפוגות במתקן חסין מהפצצות מהאוויר כדי שביום פקודה יעבדו כמה שיותר מהן להעשרת 90%. במקביל מפתחת איראן את היכולות הבליסטיות והחימושיות. לא בכדי נכחו קצינים איראנים בניסויי הטיסה של הטילים בצפון קוריאה כמו גם בניסוי ההדק הגרעיני האחרון שערכה פיונגיאנג. זה קרה אחרי שניסוי סודי בבסיס טילים בפרצ’ין השתבש וכתוצאה ממנו נהרגו בכירים במערך הגרעיני – טכנולוגי-צבאי במשמרות המהפכה. דרישת המערב להגיע לשלוח פקחים למקום נתקלה בסירוב. “זה לא חלק ממתקני הגרעין ולכן אין סמכות להיכנס אליו”, טענו האירנים. תצלומי אוויר שנעשו מיד אחרי הפיצוץ הצביעו על הרס מוחלט ברדיוס עצום. יומיים אחרי הפיצוץ, דאגו האירנים לכסות את האזור ביריעות אטומות, כדי למנוע את תצלומי הלווין המביכים מבחינתם.
בלשון ציורית ניתן לתאר את האסטרטגיה האירנית בהתקדמות רוחבית ולא טורית. כלומר, בניית כל מרכיבי הפצצה במקביל, ואז בהינתן החלטה, להאיץ בפרק זמן קצר את כל המרכיבים כדי להעמיד את העולם בפני עובדה.
אגב, על הפרטים הללו אין עוררין בדעת הקהל העולמית, או ליתר דיוק בקרב זו של מערב אירופה, ארצות הברית וישראל. הויכוח הוא על היכן נמצאת איראן בתהליך, והאם ידע המערב מתי יחליט המנהיג העליון על פריצה קדימה. ישראל טוענת שזהו הימור מסוכן להמתין, אובמה… אתם כבר מבינים. מדוע לדחות למחר , אם אפשר לדחות לעוד חודש. בעניין הזה חייבים להדגיש כי העמדה האירופית קרובה הרבה יותר לזו הישראלית.
ותארו לכם רק את העובדה שלאירנים היו מגיעים טילי ה-S300 שהבטיח פוטין…
