חדשות היום

כחול לבן ועוצמתי

שני עשורים אחרי שזנח את פרויקט ״נאוטילוס״ ליירוט טילים ופצצות מרגמה על ידי קרן לייזר, הודיעה בתחילת השנה משרד הביטחון כי הצליח להשיג פריצת דרך טכנולוגית ביכולת הזו. ראש מו״פ במשרד הביטחון, תא״ל יניב רותם סיפר בתדרוך עיתונאים כי המפנה הטכנולוגי התרחש לפני שנה וחצי ומאז עובדות התעשיות על אבטיפוס של מערכת יירוט ראשונה שתנוסה במהלך השנה הקרובה.

״כבר כיום יש לנו 4 שכבות הגנה מטילים, אם נחליט שהולכים על הלייזר אנחנו עושים מערכת הגנה שתיתן מענה נוסף והיתרון הגדול בלייזר שאני פחות תלוי במודיעין, ברגע שיש לי איום אני שם עליו את הקרן, מחמם לו את הגוף ואני יודע לסכל אותו״, אומר תא״ל רותם. ״זה משמעותי ברמה הרובוסטית, אני פחות צריך לדעת מה המסלול, מה המהירות ואיפה הרש”ק. הגילוי הראשוני הוא אותו גילוי ואחריו אני עובר להיות עצמאי לגמרי״.

יירוט לייזר מעסיק רבות מהתעשיות הביטחוניות בעולם. כיום רק הצבא האמריקני מחזיק במערכות מבצעיות. אחת מהן פועלת כבר יותר משנתיים על גבי ספינת חיל הים האמריקנית ponce במפרץ הפרסי. אלא שהפתרונות המבצעיים הללו הם בעלי עוצמה נמוכה יחסית של לייזר – כ 30 קילוואט – מה שיעיל רק נגד מטרות איטיות כמו מל״טים, רחפנים או סירות. יירוט טילים ופצצות מרגמה מצריך לייזר בעוצמה מינימלית מיידית של 100 קילוואט.

״בשל אופי המטרות שאנחנו מכוונים אליהם והטווחים הרחוקים יחסית, אנחנו חייבים לייזר עוצמתי״, אומר דובי אוסטר, רמ״ח אופטרוניקה במפא”ת. ״בעזרת הפתרון הטכנולוגי הייחודי שלנו, בעתיד הכוונה היא להגיע לעוצמה של מגה וואט״.

עד היום אחד הקשיים הגדולים בפיתוח נשק הלייזר היה מחולל האנרגיה. בניסוי שנערך עם מערכת ה ״נאוטילוס״, נוצרה האנרגיה מלייזר כימי שתודלק בחומרים רעילים, גרם לזיהום סביבתי וחשף את המפעילים לחומרים מסוכנים. מעבר לכך, כל תותח ״נאוטילוס״ נזקק לשטח תפעול של מאות מטרים רבועים בכדי לפרוס את מחולל האנרגיה.

״לייזר כימי הוא כמו מנוע סילון ששורף הרבה דלק מיוחד. המשמעות של כך מבחינת יעילות היירוטים היא שעל כל רקטה שאני משמיד אני צריך לספק כמויות של דלק ייחודי גדולה מאד ורעילה״, אומר אוסטר. ״יירוט של מאות רקטות זה אלפי ליטרים של דלק מזהם שהוא לכשעצמו מסוכן מאד בסביבת לחימה, במקרה הזה גם הסכנה למפעילים גדולה מאד. זו הסיבה שמעולם לא פותחה מערכת לייזר כימית מבצעית. מה שפותח עד כה היא רק יכולת טכנולוגית לא יעילות מבצעית. כל העולם הבין שטכנולגיית לייזר כימי לא מתאימה, ולכן פנו לכיוונים אחרים של פיתוח לייזר חשמלי״.

אוסטר לא מרחיב באשר למערכת עצמה, אם כי מדבריו ניתן ללמוד על הרעיון שעומד בבסיס הפתרון, שילוב של כמה קרניים לקרן אחת עוצמתית. ״בעזרת מחקר ופיתוח שארך כמה שנים הצלחנו לחבר הרבה אלומות לייזר כדי להגיע לעוצמה של 100 קילוואט. עד היום הוכחנו חיבור של עשרות אלומות. באופן תאורטי אין מגבלה על מספר האלומות וזה ההישג הטכנולוגי, (רמז ליכולת להגיע בעתיד לעוצמה של 1 מגה –אב״ש). בהפעלת האלגוריתם שמודד את האטמוספירה אנחנו מסוגלים למקד את הקרן גם על המטרה שנמצאת במעבר בשכבת האטמוספירה, שזו יכולת פורצת דרך. שני הדברים יחד זה מה שמביא את האפקט״.

אחת הבעיות ביירוט לייזר הוא יציבות הקרן. ערפל, חום ומרחק מביאים לירידה בעוצמת הקרן שמשמעו, זמן עקיבה ממושך ויירוט ארוך יותר. לצורך כך חילקה מפא״ת את הפרויקט לשתי תעשיות : רפאל ואלביט. הראשונה תתרכז במיקוד הקרן ופיתוח מערכת עקיבה צדוייקת והאחרת בעוצמת הקרן.

״כל דבר שאצליח ליירט עם הלייזר מבחינתי זה פחות מיירט של אחת המערכות האחרות״, מסכם תא״ל רותם, ראש מפא״ת. ״זה חסכון כספי אדיר ופינוי יכולות לאיומים אחרים. מה שלא ייפגע על ידי הלייזר, ייורט על ידי כיפת ברזל. השאיפה היא להגיע למצב אוטופי שהלייזר מוריד את כל הפצמ״רים ולא כיפת ברזל. זה בעיני צריך להיות התמהיל הנכון. מדובר בנשק שלא שומעים, לא רואים ובעיקר, הוא אינסופי. זאת מחסנית שלא נגמרת. יש השקעה ראשונית גבוהה אבל אחר כך כל ירייה היא במחיר של דולרים בודדים״. ״.

לייזר כימי – תקווה שאיכזבה

אחד הניסויים האחרונים בלייזר כימי נעשה על ידי חיל האוויר האמריקני בשיתוף darpa – מנהל המחקר והפיתוח של משרד ההגנה האמריקני, המקבילה למפא״ת במשרד הבטחון. הפרויקט בשם, ABL – airborne laser, היה תותח לייזר רב עוצמה שהוצב על מטוס נוסעים מדגם בואינג 747-400, שהוסב במיוחד לצורך הצבת המערכת. כשני שליש מחלקו האחורי של גוף המטוס הכיל את מחולל האנרגיה, בשליש הצמוד לתא הטייסים ישבו מפעילי המערכת . התותח עצמו הוצב באף המטוס שעבר הסבה מיוחדת ושינויים במבנה האירודינמי. בשני ניסויים שנערכו מעל האוקיינוס הפסיפי, הצליחה המערכת ליירט טילי מטרה שדימו טילים בליסטיים. הקרן בעוצמה מוערכת של כ 100 קילוואט (האמריקנים סירבו לפרסם את עוצמת הקרן ומרחק היירוט) הצליחה להתמקד בחלקם האחורי של הטילים ולפוצץ אותם על ידי חימום תאי הדלק. מהנדסי המערכת החליטו להתמקד בחלק הזה בשל היותו הדק ביותר בטיל, ולכן זמן החימום שלו קצר יחסית בהשוואה לחלקים האחרים. הרעיון המבצעי שעמד מאחורי הפרויקט היה ליירט טילים בשלב ההאצה שלהם, מיד אחרי השיגור, עוד מעל שטח האויב. אלא שלמרות ההצלחה הזו, החליטו בחיל האוויר האמריקני לזנוח את הפרויקט ולעבור לפתרונות אחרים. אחד מהם הוא לייזר מבוסס סיב אופטי. הסיב מגולגל על גבי תוף – בדומה לכבל חשמלי – ועל ידי כך מושגת עוצמת חשמל גדולה בשטח קטן יחסית.

יירוט לייזר באוויר וביבשה

במפא״ת מתכננים להציב בעץחד את מערכת הלייזר על שלוש פלטפורמות:

  1. קרקעית להגנה אווירית, משלימה לכיפת ברזל נגד רקטות, פצמרים וכלי טיס זעירים ואולי גם טילי נ״ט. מערכת הגנה לתמרון: לוקחים את אותו לייזר שמים על רכב, צריך להיות יותר קטן כדי להיכנס לרכב. כלי טיס זעירים, נ”ט, פצמרים.
  2. הגנה על התמרון בטווח של כמה ק”מ. כלומר יצירה של מעין כיפת הגנת לייזר מעל הכוח. מיועד בעיקר להגנה על שטחי כינוס וכלים שאינם ממוגנים במערכת הגנה אקטיבית.
  3. מערכת אווירית שתוצב על מטוס תובלה או מל״ט. היכולת הזו פותרת את בעיית העננות ומגדילה באופן משמעותי את טווח היירוט.

 


תמונת כותרת ואיורים: הדמייה של מערכת הירוט מבוססת לייזר
איורים: משרד הבטחון

 

אמיר בר-שלום

תגובות סגורות