מאת: יותם גדות, אלטל
הביצועים של מדינת ישראל בשדה הקרב הולכים ויורדים. בסדרת כתבות אנסה לעמוד על הסיבות לכך, ולהציע פתרונות היכולים להוביל לסיבוב פרסה בעקומת הביצועים שלנו. הביצועים שלנו נגזרים משני תחומים שונים, קשורים ונפרדים: בניין הכוח והפעלת הכוח. בהפעלת הכוח עוסק הצבא, בבניין הכוח עוסקים כל השחקנים בשוק הביטחוני. ארבע הכתבות הראשונות תעסוקנה בבניין הכוח.
סוגיית בניין הכוח היא מורכבת, בעיקר בגלל הצורך לפתור היום בעיה שתהיה קיימת רק בעתיד. כדי להמחיש את הבעיה תחשבו על הדוגמה הבאה: עליכם להרכיב את הנבחרת הטובה ביותר. נבחרת הכוללת עשרים שחקנים מתוך מאה מועמדים. שלושים מתוך המאה הם כדורגלנים, שלושים הם כדורסלנים וארבעים הם שחקני כדור מים. המשחק עדיין לא נקבע. הוא יכול להיות כדורגל או כדור סל או כדור מים או מחניים. המשחק ייקבע רק לאחר שתבחרו את הנבחרת שלכם. אפשר להעלות את הבעיה לדרגה שנייה: היריב (אויב) שלכם הוא שיקבע איזה משחק ישחקו רק לאחר שיראה איזה נבחרת בחרתם להציב מולו.
בחרתי להמחיש את הבעיה כדי להעביר את ה מורכבת שלה. זאת אינה בעיה מתמטית עם פתרון מוחלט. לכן, קשה להשיג פתרון לבעיה אפילו כאשר השוק פועל בצורה מיטבית ומשוכללת. זה בלתי אפשרי כשהוא אינו פועל כך.
מדינת ישראל בחרה (אנחנו בחרנו) להיות הבריון השכונתי. בתקופה שבה משמעותה של קידמה טכנולוגית ברוב התחומים היא מזעור, אנחנו בחרנו לגדול. תחשבו על המחשבים לפני חמישים שנה ומה הם היום. תסתכלו על המטוסים של מלחמת העולם השנייה בהשוואה למטוסים היום. ורק בתחום שלנו – אמצעי הלחימה והפלטפורמות ביבשה – בחרנו לגדול ולגדול ולגדול. ואז, כשאנחנו כל כך גדולים אנחנו מלינים על כך שהמלחמה היא א-סימטרית. אפשר לחשוב שהא-סימטריה היא מכת גורל, או גזירה משמים. ובכן, היא אינה, יש לה שני שותפים שווים, אחד מהם הוא מדינת ישראל, שבחרה לבנות את הכלים הגדולים/כבדים ביותר, עם המיגון הרב ביותר, ועם כוח האש הרב ביותר. ( הא-סימטריה תהיה אפשרות בשדה הקרב כל עוד יהיו שדות קרב. מי שידע לנצל אותה יהיה אפקטיבי יותר בהשגת יעדיו. אגב, אנחנו, היהודים, אחראים לתיעוד מוקדם שלה: דוד מול גולית ). ומכלל ההן נלמד על הלאו. מה לא בחרנו להיות (או מה בחרנו לא להיות).
בארבעת הכתבות הבאות – חלק א’ בסדרה של 10 כתבות – אתמקד בבניין הכוח. אציג את הכשלים שהובילו לכך כי מבנה הכוח שלנו ביבשה אינו מתאים לאתגרים איתם הוא מתמודד. ובכך, תרמו תרומה נכבדה לעקומת הביצועים היורדת שלנו.
מעל לכל תרחף השאלה “האם יכול להיות שיש אנשים במדינת ישראל, (שאינם ערבים), הנהנים מכך שאיכות הביצועים שלנו בשדה הקרב נמוכים? האם יש אנשים שירוויחו מכך שמדינת ישראל תמשיך להילחם עצמה למוות?”
אני מזהה ארבעה גורמים שהובילו לכך ועדיין מובילים לכך שלמרות היכולות הטכנולוגיות העדיפות שלנו הביצועים שלנו בשדה הקרב הולכים ויורדים. וזאת, לפני שאנחנו דנים בהפעלת הכוח.
הגורם הראשון הוא שיטת הרכש. מדינת ישראל רוכשת על פי חוק המכרזים. חוק המכרזים במתכונתו הנוכחית מוביל לכך שהחזק יהיה חזק יותר, והחלש יהיה חלש יותר. זה תהליך ספירלה שמושך אותנו למטה. ואני לא מבין איך לא קם מתמטיקאי רציני והוכיח שבשיטה שבה למחיר יש משקל כמעט בלעדי, המחיר יורד ויורד, ולמעשה שואף לאפס. בשיטה שבה המשקל הרב ביותר הוא למחיר2 היא שיטה שבה הגדול- ובמיוחד בשוק שיש בו פלח שוק גדול לחברות הממשלתיות, יכול לעשות דמפינג ולזכות. ואז, לעשות הרחבות עבודה, בספק יחיד כמובן, ולקבל אותן במחיר גבוה של שעת עבודה. כולם יוצאים נפסדים, גם צה”ל וגם החברות בשוק, כשמדינת ישראל היא המפסידה הגדולה מכולן. צה”ל משלם בסופו של דבר יותר, ומקבל מוצר או מערכת שפחות מתאימים לצרכים של שדה הקרב (הוא קונה סוס ומקבל גמל במחיר של שני סוסים). החברה המבצעת מפסידה כסף, למרות ההרחבות, והחברה שהייתה מתאימה לבצע ונתנה מחיר ריאלי, מפסידה כי לא ביצעה את הפרויקט. הכתבה הבאה תעסוק בחסרונותיה של שיטת הרכש שלנו. במסגרתה אציע שיטה חליפית לה יתרונות רבים.
הגורם השני הוא הניהול מהבטן. כשל הניהול מהבטן. מסתבר שבמערכת הפוליטית שלנו קל יותר להעביר החלטה לכבוש את חצי לבנון מאשר להשקיע את הכסף הזה בפיתוח מערכת כמו “כיפת ברזל”. תרשו לי לקחת אתכם 30 שנה ו-1,500 מיליארד ₪ לאחור. ראשית שנות ה-80. אני הייתי אז מ”מ בפלוגת טנקים שלעיתים קרובות הוקפצה לבית הלל. פלוגה בכוננות כניסה לדרום לבנון. בתקופה הזו היו נופלות קטיושות סביב ובתוך קריית שמונה כמעט כל בקר. היינו מבצעים את הטל”ת ומחכים לנפילות. 30 שנה עברו, ואין לנו עדיין פתרון לבעיית הקטיושות. 30 שנה שבהן השקענו 1,500 מיליארד ₪ בבטחון. ותחשבו כמה כסף הוצאנו בגלל הקטיושות הללו: כבשנו חצי לבנון, שהינו שם שנים, יצאנו למלחמת לבנון השנייה, למבצע “עופרת יצוקה” . שאלתי קצינים במז”י שמתעסקים בפיתוח אמל”ח, כמה כסף לדעתם יעלה לפתח מערכת שתיירט את הקטיושות וירי בליסטי – התשובות נעו בין 2 ל-10 מיליארד דולר. התשובה נכונה גם לחורף 1981. תארו לכם שהיינו משקיעים את זה אז. היום האיום מספר אחד לא היה קיים3. אם היינו היום, יכולים לעשות החלטה על תקציב 1982, אני בטוח שהיינו מחליטים להשקיע ב”כיפת ברזל” אז. אבל קל יותר להחליט ל”היכנס בהם” אחרי שיש הרוגים מנפילת קטיושות, מאשר להחליט החלטה ארוכת טווח: להשקיע בפיתוח מערכת. את הכתבה השלישית בסדרה אקדיש לכשל הניהול מהבטן.
הגורם השלישי הוא השיח בין השחקנים בשוק הביטחוני. בשוק הביטחוני שחקנים רבים, ולכולם תפקיד חשוב בהשגת שיווי המשקל המבטא את “חכמת ההמונים”. השחקן הראשון הוא כמובן הצבא, זרוע היבשה במקרה שלנו. זרוע היבשה מתחלקת לשניים: הטכנולוגים (מחלקת אמל”ח, וחט”ל) והמפקדים. ליד זרוע היבשה מספר גופים האחראיים על פיתוח עתידי: מפא”ת, מו”פ, ומנת”ק. במעגל הבא קיימים גופי הרכש של משהב”ט (מנה”ר, אמו”ן, מש”ן וכו). במעגל נוסף יש את החברות העסקיות המוכרות בשוק, המציעות את הפיתוחים והרעיונות הטכנולוגיים שלהן. במעגל החיצוני נמצאים ועדי העובדים, הפוליטיקאים בכנסת, ו”נערי האוצר”. המצב היום הוא שצה”ל קונה מה שמוכרים לו (יותר מאשר מה שהוא צריך). את הכתבה השלישית אקדיש לנושא זה ואציע איך להחזיר את השיח (בעיקר לא להפריע) למסלול הנכון שיאפשר לו לספק לנו את התוצאה המיטבית היא “חכמת ההמונים”. תוצאה טובה יותר ממה שיכול לספק כל גאון בודד.
הגורם הרביעי הוא השפה. כיניתי אותו: טרמינולוגיה אוכפת וקידוש האתוס. או על כוחן של מילים. למילים יש כל כך הרבה כוח עד שהן מנהלות אותנו. הן מנהלות את החשיבה שלנו. והן מובילות אותנו להחלטות. ובגללן אנחנו נלחצים ועושים טעויות. הדוגמה הכי טובה היא מלחמת לבנון השנייה: בתקופה הראשונה היה סטיקר על המכוניות: ‘אנחנו ננצח’. עם התארכות ה”מלחמה” יצא סטיקר חדש: ‘נסתפק בתיק”ו’. בשבוע האחרון של ה”מלחמה” יצא סטיקר שאמר: ‘העיקר ההשתתפות’. לא סתם שלושת מטבעות הלשון שאולות מהספורט. דרך הספורט חודרות לחיינו ולמוחנו לא מעט מילים וצורות חשיבה. אבל שדה הקרב הוא לא מגרש הספורט. משחק כדורגל מסתיים בדקה התשעים, במלחמה, ובעיקר בשדה הקרב המודרני, הלוחמה בעצימות נמוכה, תמיד יש את היום שאחרי. תמיד יש עוד יום. לפני חמש מאות שנה היה אפשר לדבר על ניצחון בשדה הקרב. בשלב הבא דיברנו על להשיג הכרעה. לדעתי היום יש לדבר על לעמוד במשימה. קיבלת משימה – תבצע אותה. בנובמבר 2007 שואל תא”ל (מיל.) דב תמרי:” איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה”ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות” (עמוד 27). התשובה יכולה לבוא משני כיוונים: אחד – בביצועים. שניים – בהצהרות או בהגדרת היעדים. במלחמת יום הכיפורים צה”ל השיג תוצאות לא רעות. המכה הייתה בתודעה (חשבנו שאנחנו הכי חזקים בעולם ופתאום הסתבר ששדה הקרב זה מקום שגם חוטפים בו). לכן תחושתי היא כי התשובה נמצאת במילים. במילים באמצעותן אנו חושבים ומדברים.
דיברו על ניצחון (ולא הגדירו אופרציונאלית מה זה ניצחון וכו).המצב הזה היה נוח לשני הצדדים ולכן הוא נשמר. נוח לשני הצדדים כי כאשר לא מגדירים בצורה ברורה מהי הצלחה ומהו כישלון, אפשר להגיד תמיד שהצלחנו. למה הדבר דומה? למנכ”ל שלא מגדיר לעצמו או לחברה יעדים. הוא תמיד ישיג אותם. מה שלא לקחנו בחשבון זה את “הרגשת הציבור” הלא היא במקרה זה חכמת ההמונים. את הציבור קשה לשקר. הציבור מתמחר נכון מניות והציבור יודע מתי הביצועים שלנו בשדה הקרב היו חלשים.
הדרך לסיבוב פרסה באיכות הביצועים אינה מורכבת. בהנחה שהתשובה לשאלה בפתיחה (האם יש גורם הנהנה מהביצועים היורדים שלנו?) היא שלילית – אימוץ המסקנות מארבע הכתבות הבאות יביא לכך כי מבנה הכוח שלנו בעימות הבא יהיה מתאים יותר לאתגרים.
הערות
1. תמרי דב תא”ל (מיל.), מערכות גיליון 415, נובמבר 2000, :”שלוש המלחמות הראשונות של צה”ל … הסתיימו בהצלחות צבאיות כפי שצה”ל קבע לעצמו וכפי שהממשלות ציפו ממנו. בכל המלחמות מאז 1967 לא הצליח צה”ל או במילים אחרות:הוא “לא סיפק את הסחורה הצבאית”. … איך נסביר ארבעים שנות מלחמות ומערכות שבהן לא השיג צה”ל את ההישגים שרצה להשיג והבטיח לממשלות” (עמוד 27).
