מאת: אמיר בר שלום.
מה קרה?
בשלושה באוגוסט ערך אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט ביקור במפקדת אוגדה 91, אוגדת הגליל שאחראית על גבול לבנון. לקראת הצהריים הגיע דיווח מוזר על ירי צלפים לעבר כוח של צה”ל שעסק בעבודות הנדסה מצפון לגדר הגבול, מול קיבוץ משגב עם. מהר מאד התבררו מימדי התקרית, קצין הרוג סגן אלוף דב הררי ז”ל וקצין נוסף סרן עזרא לקיה נפצע קשה.
האירוע הזה נשמע לו מוכר מאד. פברואר 2007, אז אייזנקוט אלוף פיקוד צעיר שהגיע לשקם את פיקוד הצפון המוכה, אחרי טראומת לבנון. אחת הבעיות הראשונות שמזהה האלוף היא חוסר ריבונות ישראלית לאורך הגבול. ישראל נמנעה מלהיכנס לשטחים שבשליטתה מפחד תגובה של חיזבאללה. היום זה נשמע מצחיק, אז זו הייתה מציאות, החקלאים של מטולה עיבדו את השטחים שליד הגדר, צה”ל הביט עליהם מרחוק, הפחד מחיזבאללה ניצח. אייזנקוט הבין מהר מאד שהכללים חייבים להשתנות ומה. תקופת אחרי המלחמה הייתה הזדמנות מצוינת לעצב מחדש את כללי המשחק. חיזבאללה ספג מכה, החלטה 1701 אסרה עליו להסתובב חמוש בדרום לבנון, וצבא לבנון נפרס לאורך הגבול. ישראל חיכתה להזדמנות הראשונה כדי לשדר לצד השני, מה שהיה לפני המלחמה לא יהיה עוד.
ההזדמנות הזו הגיעה בפברואר 2007. כוח הנדסה הבחין בזירת מטענים מול המושב אביבים, מתחת לרכס מרון א-ראס, עד המלחמה מעוז של חיזבאללה ששלט באש ותצפית על הישובים, אביבים, מלכיה ויראון. הזירה מוקמה מצפון לגדר הגבול, אבל בתוך השטח הישראלי. כאן המקום להזכיר שבמקומות רבים לאורך גבול הצפון גדר המערכת אינה מסמנת את הגבול הבין לאומי אלא עוברת מדרום לו. הרעיון המבצעי הוא ליצור מובלעות מעבר לגדר, בצידה הצפוני כדי שצה”ל יוכל לפעול בהן קרקעית ולהרחיק איומים כמו מטענים.
את ליל החמישה בפברואר 2007, ביליתי במושב אביבים. היה ברור שישראל מנסה לשקם את יכולת ההרתעה שלה מול לבנון. האלוף אייזנקוט ישב אז בחמ”ל של פיקוד צפון והורה לכוחות ההנדסה לעבור את הגדר ולהמתין. במקביל העביר חמ”ל פיקוד צפון הודעה למטה האו”ם בנקורה כי הכוח עומד להיכנס לפרק את המטענים. האו”ם העביר הודעה לצבא לבנון, התשובה של ביירות הייתה שחצנית משהו, כל מעבר גדר יתקל באש לבנונית. כך גם קרה, עם מעבר הגדר החל כוח ההנדסה לספוג אש מדויקת מכלים משוריינים שפרס צבא לבנון במרון א ראס, אייזנקוט לא היסס, טנק של צה”ל פגע באחד הנגמ”שים, חמישה חיילי צבא לבנון נהרגו. ההרתעה הזו החזיקה שלוש וחצי שנים, עד השלושה באוגוסט השנה.
תגובת צה”ל לירי הזה הייתה כמה מפליא, ירי מדויק של מסוק קרב לעבר נגמ”ש של צבא לבנון במוצב עיישיה, מעל העיירה ג’זין. ארבעה נהרגו, שלושה חיילי צבא לבנון נהרגו ועיתונאי מקומי שהוזמן מבעוד מועד לסקר את השרירים שעשה צבא לבנון לצה”ל.
מה השתנה?
בשנים הראשונות מאז אותה תקרית על הגבול התנהל דו שיח פורה מאד עם הצבא הלבנוני. זה קרה בעיקר בין דרגי השטח בתיווך של האו”ם שגילה מוטיבציה גבוהה. אחד משיתופי הפעולה הבולטים היה סימון הגבול. אחרי תקרית 2007, הבינו בלבנון שני דברים: ישראל נחושה מאד לכפות את ריבונותה על מאה אחוזים מהשטח, והפחד הישראלי מתקריות אש נעלם. לכן בתהליך ארוך ובהסכמה החל מבצע סימון הגבול הבינלאומי. בכל שבוע כמעט עברו פקחי האו”ם וסימנו את הגבול בחביות כחולות, מדרום ישראל מצפון לבנון. ישראל לא חוצה את החביות צפונה, לבנון לא עושה זאת דרומה.
אלא שבשנה האחרונה משהו התחיל להשתבש. בכל פעם שישראל ביצעה פעילות מעבר לגדר המערכת החלו הלבנונים להפנות כוחות למקום הפעילות, ולא פעם הכוחות האלה הפנו קנים לעבר חיילי צה”ל. ישראל מחתה דרך האו”ם, וזה הזדרז להרגיע, מדובר בפעילות מלווה לא התקפית.
בשלושה באוגוסט זה נגמר אחרת, מה שהצריך את גורמי המודיעין בישראל להודות במה שהיה ידוע לנו העיתונאים הרבה זמן. צבא לבנון החל להדק את יחסיו עם חיזבאללה.
הסיבות למהלך הזה רבות, והעיקרית היא הרכבו של הצבא. שישים אחוזים מלובשי המדים שלו מגיעים מהמיעוט השיעי במדינה. לבנון הוכיחה בעבר ומוכיחה בהווה, השיוך העדתי לעולם גובר על השיוך הלאומי. עם הנוסחא הזו קל מאד להבין את מה שקורה בימים אלה בדרום לבנון. לכך יש להוסיף נתון משמעותי נוסף. המערכת הפוליטית הלבנונית כביכול “איחדה שורות”. סעד חרירי הסוני, יושב בממשלה אחת עם רוצחי אביו ומי ששרפו למשפחתו את תחנת הטלוויזיה המשפיעה “אל מוסתקבל” לפני שנתיים, נציגי חיזבאללה. המסר הזה מחלחל למטה, ומה שטוב לפרלמנט הלבנוני נכון גם לצבא, וחייל לבנוני עם פעיל חיזבאללה ישכון.
אין ספק שלבנון עומדת בפני מבחן חשוב מאד, לקראת פרסום דוח החקירה של רצח רפיק אל חרירי. כל הסימנים מצביעים על חיזבאללה כמבצע. מי שמכיר את ההיסטוריה הלבנונית מבין שזו פצצה מתקתקת שיכולה לקרוע שוב את המרקם הרופף שהצליחה המדינה השסועה הזו לבנות אחרי מלחמת האזרחים. כולם זוכרים את מלחמת האזרחים כטראומה, וכולם מבינים דבר נוסף, הפעם יש גורם כוח משמעותי שלא יהסס להכריע את הכף לטובתו, חיזבאללה. ברצותו הוא יעשה זאת ומהר. זו הסיבה שכמעט כל מדינות ערב בוחשות בנעשה בלבנון מתוך כוונה לצנן את הרוחות, ממצרים וסעודיה מהמחנה המתון ועד סוריה ותורכיה.
מה יהיה?
בישראל עוקבים בדאגה מסוימת אחרי התהליך שעובר על לבנון, לקראת ההכרזה על רוצחי חרירי. הפסימיים מדברים על כך שחיזבאללה ירצה להסיט את תשומת הלב מהסיפור דרך תקרית גבול מבוקרת עם ישראל. האופטימיים טוענים כי גם אם הוא חושב כך, חיזבאללה ייזהר פעמיים. ראשית הוא עדיין זוכר את התגובה הלא מרוסנת של ישראל בשנת 2006. שנית, חיזבאללה כבר לא מנהל אג’נדה עצמאית בלבנון. “בכל פעם שנאסרללה מרים ראש הוא לא רואה שמיים, פיסית הוא רואה בונקר, מטפורית הוא רואה את האיראנים מעליו, והעניין הזה מבחינתו לא פשוט. אחרי מלחמת לבנון השנייה איראן, מפקחת על חיזבאללה הרבה יותר, בשל החשש מעוד טעות שלא תתאים לתזמון האירני”, אומר בכיר מאד בפיקוד הצפון.
בעניין הזה צריך להדגיש, חיזבאללה הוא ארגון חושב וממושמע, השאלה היא מה יקרה כשהאינטרס האיראני יתנגש עם האינטרס הלבנוני של חיזבאללה. בשלושה באוגוסט זה כמעט קרה, כשחיזבאללה המתין לראות עד כמה קשה תהיה התגובה הישראלית. צה”ל תקף באופן מינורי יחסית, צבא לבנון ספג אבידות וחיזבאללה הבליג.
אם יש משהו שמוכיח כי ישראל שיקמה את יכולת ההרתעה שלה, זו התמונה הבאה:
כפרי דרום לבנון השיעים מתרוקנים מפחד תקיפה ישראלית. חיזבאללה מגן לבנון? תשפטו אתם.
