השריפה הגדולה ביותר בהסטוריה של מדינת ישראל הביאה לארץ מטוסי כיבוי שונים ממדינות רבות, וביניהם האיליושין 76 הרוסי. לאחר שאף פעולת כיבוי לא הצליחה לכבות את שריפת הענק בכרמל, הזעיקה ממשלת ישראל את מטוס הכיבוי הגדול בעולם, הבואינג 747 סופר-טנקר.
בהשקעה של 50 מיליון דולר ו-20,000 שעות תכנון, הסבה חברת “אוורגרין” (Evergreen International Airlines) האמריקאית את מטוס הנוסעים למטוס כיבוי שריפות. המושבים והמחסנים שהיו במטוס המקורי הוסרו, ובמקומם הוכנסו תאי מים ענקיים. הרישוי הרשמי מאת רשות התעופה האמריקאית, ה-FAA, התקבל במרץ 2009.
הסבת מטוס הנוסעים האזרחי למטוס כיבוי נעשתה בשיתוף פעולה עם יצרנית המטוס, חברת בואינג, תוך עבודה משותפת על תכנון המטוס והרכיבים הייחודיים לתכנית ה”סופר-טנקר”. בואינג ממשיכה לתמוך באופן שוטף בתכנית הסופר-טנקר.
היוזמה של הסבת מטוס ה”ג’מבו” למטוס כיבוי שריפות באה במקור ממחלקת הפנים של ארה”ב, וזאת בעקבות תאונות של שני מטוסי כיבוי כבדים מתוצרת לוקהיד מרטין ו- Consolidated Aircraft, שהתרחשו בשנת 2002 מסיבות שונות. עד אז, הסתמכה ממשלת ארה”ב על מטוסיהן של חברות התעופה ועל הכוחות הקרקעיים.
כתגובה לכך, הציעה חברת התעופה “אוורגרין” להסב עד ארבעה מטוסי בואינג 747 שברשותה למטוסי כיבוי.
הסופר-טנקר, שהופעל לראשונה ב-2009 בשריפה גדולה שפרצה בספרד, כיכב כבר השנה – במהלך כיבוי שריפות הענק בקליפורניה.
מטוס הכיבוי הגדול מסוגל לשאת 95 אלף ליטרים של מים ומעכבי בעירה – יותר מכל מטוס כיבוי אחר, ופי 16 ממיכלית כיבוי ממוצעת. בנוסף, מצויד המטוס במערכת לראיית לילה המאפשרת לו לפעול גם בשעות החשכה.
בבטנו של מטוס הכיבוי נמצאים מיכלי לחץ אשר מאפשרים לדחוס את החומרים מעכבי הבעירה בתוך כ-12 שניות ולהשליך אותו על הלהבות, מגובה של 200 עד 300 רגל.
מלבד הקיבולת הרבה, למטוס מספר יכולות המבדילות אותו משאר מטוסי הכיבוי, בהן: יכולת ניווט באמצעות מכשיר GPS, תאורת אינפרה אדום לראיית לילה, המאפשרות למטוס לפעול גם בשעות החשיכה, מהירות טיסה של 970 קמ”ש, ויכולת טיסה בגבהים נמוכים במיוחד – שהינה יכולת חיונית ביותר כאשר מדובר במשימות כיבוי.
כיצד מטוס כזה גדול מסוגל לטוס בגבהים כה נמוכים?
מטוסי הכיבוי הסטנדרטיים הקיימים בשוק משתמשים בטכניקת פעולה פשוטה במיוחד – חוקי הגרוויטציה. דלת המיכלית נפתחת, ומשחררת את החומרים מעכבי הבעירה. על מנת להסתמך על טכניקה בסיסית זו, על המטוס לטוס בגבהים נמוכים במיוחד, בסביבות 60 מטר. כאמור, יכולת טיסה בגבהים נמוכים הינה קריטית עבור משימות כיבוי, אך גובה כזה עלול להיות מסוכן – במיוחד עבור מרבית המטוסים הנמצאים בשירות ארה”ב אשר לא רק צברו מספר שנים ברקורד, אלא גם היו מיועדים במקור להטיל פצצות מגובה רב – ובוודאי שלא לכבות שריפות.
הסופר-טנקר של חברת “אוורגרין”, אשר תוכנן על ידי החברה בשיתוף עם בואינג במיוחד עבור משימות ייחודיות כאלה, מאפשר שימוש בטכנולוגיות דחיסה מתקדמת, המאפשרת התמודדות מול שריפות גם מגובה רב יותר, שלא יהווה סיכון למטוס או לצוות. טכנולוגיית הדחיסה מאפשרת התאמה מיוחדת מבחינת מידת הדחיסה ושחרור החומרים מעכבי הבעירה לפי משימת הכיבוי, בין אם נדרש טיפול נקודתי מאסיבי ובין אם ישנו צורך בפיזור רחב או מקוטע של החומרים.
הודות לטכנולוגיה מתקדמת זו, מטוס הכיבוי שהינו בבסיסו מטוס נוסעים מדגם בואינג 747, יכול עדיין לטוס בגבהים נמוכים – אך בגדר היכולות המקוריות והבטיחותיות של המטוס, בין 90 ל-180 מטר.
בנוסף, הסופר-טנקר מסוגל להתמודד מול מספר מוקדי שריפה נפרדים באותה משימה, הודות לזמן השהייה הממושך של המטוס.
