אמיר בר שלום
איך ומתי יסתיים הכאוס במצרים לא ברור. הטלטלה שעוברת ארץ הנילוס היא ללא ספק אחת הקשות שידעה המדינה. אבל, עלעול קצר בהיסטוריה הפוליטית של מצרים, מעלה הרבה מאד קווים מקבילים בין המשבר הנוכחי למשברי עבר במדינה.
מאז הדחתו של המלך פארוק בהפיכת הקצינים של 1952, נשמרה באופן עקבי השליטה הצבאית במדינה. למעט אפיזודה חולפת בשם מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, כל מנהיגיה של מצרים הגיעו משורות הצבא וכנראה לא בכדי. מוחמד נגיב היה הגנרל הראשון שעמד בראש הרפובליקה, מי שהדיח אותו היה גנרל אחר – גמל עבד אל נאצר. את נאצר ירש אנואר סאדאת – בוגר האקדמיה הצבאית של הצבא וכשסאדאת נרצח ב-1981, היה זה מפקד חיל האוויר לשעבר חוסני מוברכ שתפס את מוסדות השלטון.
במהלך שני העשורים האחרונים תחת שלטונו של מוברכ הלך הצבא והתבסס כגורם החזק במדינה לא רק במובן של אחיזת השלטון, אלא גם ובעיקר, באחיזה הכלכית שלו במדינה. יש האומרים כי מה שהחל במהפיכה של 1952 כמדינה שיש לה צבא, הפך ברבות השנים לצבא שיש לו מדינה. מומחים במערב מעריכים את אחיזת הצבא בכלכלה המצרית
בכ-30 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי של המדינה. כלומר מכל עשר לירות מצריות שנכנסות לקופה – שלוש שייכות באופן ישיר לצבא. לצורך השוואה, משכורת של קולונל במשטרה נמוכה בעשרות אחוזים ממשכורתו של קולונל בצבא, בחלק מערי מצרים משפחות אנשי הצבא נהנות ממערכת חינוך נפרדת לגמרי. כך לאורך שנים התעצבה לה האליטה הצבאית המצרית שהפכה להיות מעמד חברתי גבוה. לכאורה, על כל ההישגים הללו איימו הבחירות הדמוקרטיות של עידן פוסט מוברכ הנשיא שסיים שליטה של שלושה עשורים בתוך כמה שבועות. התחזית הקודרת כי התנועה האיסלמית הבולטת במדינה “גמע’ה אל איסלמייה” – האחים המוסלמים, תתפוס את השלטון התבררה כנכונה. המציאות הפכה קודרת עוד יותר, כשלא רק שהאחים המוסלמים כבשו את השלטון והפרלמנט, גם המפלגות הסלפיות – המזוהות עם האיסלאם הקיצוני, ה”מאגף את האחים המוסלמים מימין”, צברו כוח פוליטי מרשים במספר המושבים שלהם בבית התחתון של הפרלמנט.
מומחי מזרח תיכון יכולים היום למתוח קווים מקבילים בין המציאות הפוליטית בתורכיה למציאות הפוליטית במצרים. אלא שלמרות קווי הדימיון יש בין השתיים הבדל תהומי, אחת – טורקיה – נמצאת עמוק בתהליך שינוי והאחרת – מצרים – עדיין נאבקת על אופיו של השינוי.
מפלגת הצדק והפיתוח הטורקית, מפלגתו של רג’יפ טייפ ארדואן – ראש ממשלת טורקיה , שייכת לתנועת האחים המוסלמים העולמית. ארדואן, בדיוק כמו מוחמד מורסי החל את שלטונו כאשר לצבא הטורקי יש סמכויות על, כולל פיזור הפרלמנט. בדרכו הפוליטית המתוחכמת הבין ארדואן כי כל עוד יש גורם כוח דומיננטי, בלתי תלוי, בעל סמכויות נרחבות, הוא לעולם לא יצליח לבסס את אידיאולגיית האחים המוסלמים במדינה שחרתה על דגלה את הפרדת הדת מהמדינה. כך בתהליך איטי החל ארדואן בכרסום סמכויות הצבא על ידי שינויים תכופים בחוקה. האחרון בהם הוא הכנסת נציגי “שלטון” בועדה למינוי שופטים. במילים אחרות, הכנסת שופטים פרו איסלמיסטים במקום אלה החילוניים שדבקו בעקרון הפרדת הדת מהמדינה. תהליך דומה ניהל ארדואן גם מול המוסד החזק במדינה, הצבא. בתהליך זוחל החל הדרג המדיני להחליף את ההנהגה הצבאית הותיקה והחילונית, בקצינים בעלי אוריינטציה איסלמיסטית. כאשר המהלך נתקל בהתנגדות, “הואשמו” חלק מהקצינים הבכירים – כולל הרמטכ”ל הטורקי שהודח – במרד. אגב, לפני שבועות אחדים נגזר דינו של הרמטכ”ל
המודח/מורד הגנרל אילקר בשבו – הוא נשלח למאסר עולם…
ניתוח כהונתו הקצרה של מוחמד מורסי מעלה מאפיינים כמעט זהים למקבילו הטורקי. לפני שנה בדיוק ניצל המנהיג האיסלמיסטי את הטבח שערכו טרוריסטים באחת מיחידות הצבא המצרי בסיני לשינוי מהיר בצמרת. הטרוריסטים, פעילי ג’יהאד שנהנו ככל הנראה מסיוע פלסטיני מהרצועה הרגו בשעת סעודת שבירת צום הרמאדן 16 חיילים מצרים, השתלטו על השיריונות המצריות שהיו במקום וחדרו לשטח ישראל. למורסי זו הייתה שעת כושר להזיז את האיש החזק בצבא, פילדמר של טאנטאווי – שר ההגנה.
כמו ארדואן, גם מורסי סימן גנרל צעיר כ”איש שלו” בצבא, הגנרל א-סיסי. אלא שמצרים אינה טורקיה.
בעוד טורקיה המודרנית והדמוקרטית התקשתה להתמודד עם הצעדים המדודים של הכרסום בחוקה, צבא מצרים זיהה מיד את האיום. אחת התאוריות המעניינות לגבי התנהלותו של הצבא בעניין מורסי טוענת כי מלכתחילה הוא סומן כאמצעי ולא מטרה.
אחד האיומים שבני דור הביניים בצבא החל לזהות בשלהי תקופת מוברכ היה רצונו להמליך את בנו גמאל במקומו. מוברכ לא הסתיר זאת לעולם, ודאג כל העת כי שתי הצלעות האחרות במשולש ההנהגה, טאנטאווי – שר ההגנה ועומאר סלימן – שר המודיעין, יתמכו בכך בשקט. מי שדחפה כל העת מאחורי הקלעים לשינוי הזה הייתה בין השאר האישה – סוזן מוברכ.
מבחינת דור הביניים בצבא זה היה סדין אדום ולמעשה קטיעת רצף אחיזת הצבא בהגה ההנהגה. מורסי על פי התאוריה הזו היה הזרז של דור הביניים בצבא, שביקש לדחוף לחילופי דור בצמרת הצבא ובאופן אוטומטי בצמרת המדינה.
לא אחת נשמעו קולות בתוך הצבא כי מצרים אינה מונרכיה, ודווקא מוברכ – מפקד חיל האוויר בדימוס – הוא זה שעומד להחזיר אותה לשם, חמישה עשורים אחרי הפלת המלך פארוק.
לכן, בתהליך איטי ומבוקר החל הצבא להעלים עין מקולות הרחוב שהתנגד באופן גורף להמשך שושלת מוברכ המושחתת. היה זה הצבא שסירב לפתוח באש כלפי המפגינים אי שם ב-2011, כאשר אלה קראו לסילוק מוברכ. היה זה הצבא שאישר להמונים לצאת לרחובות בהפגנת הענק נגד מורסי והיום זה אותו צבא שפותח באש על אלפי תומכי מורסי כדי להבטיח את שליטתו במדינה.
האם אנו עדים בימים אלה לקריסתה של מצרים במתכונתה הנוכחית? לא ברור. כלל ידוע במלחמה הוא הגנה על נכסים אסטרטגים. לכל הדעות, הצבא המצרי נמצא היום בקו המגננה האחרון שלו וכשמאיימים על הנכס המרכזי שלו, גם התגובה בהתאם.
