כאשר אנו מדמיינים את עתיד הלוחמה בשדה הקרב וכל שדה קרב, לעתים קרובות אנו מדמיינים קרב שבו רובוטים דמויי אדם ומכונות שונות ומשונות יגוייסו להילחם לצד או במקום חיילים אנושיים. מסצנות מלחמת הכוכבים ועד לסצנות “רובוקופ”, רובוטים יהפכו להיות השחקנים הראשיים בחזון הקולקטיבי של שדה הקרב העתידי.
בעוד המדע הבדיוני מאוכלס ברובוטים דמויי אדם, מרושעים, או מהצד של “הטובים” בעלי תכונות אנושיים להפליא. בעולם האמיתי, רובוטים הם מכונות, כן, מכונות המתוכנתות לבצע משימות שונות וחלקם מצויידות בבינה מלאכותית, כזו אשר מקנה להם “חושים” ויכולת לתקשר עם הסביבה תוך מערך שיקולים הקרובים לרגש האנושי. מתוך נקודת מבט זו, רוב מערכות הנשק המתקדמות הן רובוטיות, כולל טילי שיוט, מלט”ים ומזל”טים, מערכות הגנה אווירית, טילים, רכבי סיור לא מאוייש ועוד. האם אנחנו נמצאים בתחילת תהליך בלתי נמנע המובל ע”י ממשלים וגורמים אחרים בעלי עניין המוביל לעלייתו של “רובוט רוצח”? או רובוטים “נכונים” אכן עשויים לסייע במלחמה שתהא פחות הרסנית? מה השלב הבא בקידום רובוטים צבאיים?
בחרתי כאן להעלות את הסוגיה שלדעתי מציינת את המשמעותית ביותר: סוגיות אתיות והלא ידוע המדעי. השימוש ברובוטים צבאיים מעלה סוגיות אתיות טקטיות. האם הרובוטים יוכלו להבחין במטרות ובין מטרות ולהשתמש בכוח סביר ויחסי? האם חיילים יהיו מוכנים להילחם לצד רובוטים אוטונומיים לחלוטין? האם הרובוטים בבוא העת, יחליפו באופן מלא את בני האדם ומערכות המופעלות ע”י אדם בשדה הקרב? איזה תפקיד יכול רובוט לשחק במלחמות הלא קונבנציוליות כגון המלחמה בטרור, המלחמה בקבוצות לאומניות מונחות אידיאולוגיה דתית קיצונית או במאבק נגד הפשע המאורגן לאומי ובינלאומי? שאלות אלה, יחד עם נעלמים אחרים, מעסיקים גורמים רבים בסוגיה ובשאלה: הם או אנחנו?
המבקרים מודאגים גם מהשימוש בבינה מלאכותית מתקדמת (AI) העשויה להתפתח לכיוונים לא צפויים ושימוש בידי מדענים אשר משרתים גורמים עויינים למען בצע כסף, מידע אשר זלג אל גורמים בעלי עניין זדוני, מדענים אשר נחטפו ע”י גורמי ממשל עויינים, ארגוני טרור ו”גיקים” של מדע בדיוני אשר מעוניינים להשתלט על כל העולם. נשמע הזוי? לא כל כך. בשל הספק התלוי בכך, צבא ארה”ב ציין וקיבל החלטה כי לעולם לא יסיר בני אדם מתוך לולאת ההחלטה.
מה הלאה?
רובוטים צבאיים ועצמאיים לחלוטין עם בינה מלאכותית מתקדמת עשויים לתפוס את מקומם בשדה הקרב ובעולם הסייבר ובתוך עשרים השנים הבאות. אך ספק רב בתועלתיות והתאמתם לעולם המודרני, בו במדינות מסויימות, זכויות הפרט והשמירה על המידע האישי אף עולים בחשיבותם על הצורך והחשיבות למנוע פעולות טרור כנגד חפים מפשע. הצבת רובוטים אוטונומיים עשויה להתברר כאמצעים שיהפכו להיות נשק בלתי נשלט. כמו באותה המידה שרכב אוטונומי לחלוטין עשוי להפוך להיות “מתנקש” על הכביש. יתר על כן, גם כאן יסתבר ושוב יסתבר כי רק למעצמות תהא היכולת התקציבית ולאורך זמן לממן מחקרים, לייצר כלים ולערוך ניסויים בשדה הקרב, מה שמייצר שוב, עליונות מוחלטת בקרב מקצת מן המדינות ומרוץ מטורף של גורמים עויינים להשיג מידע בדרכים שאינן כשרות.
15 השנים הקרובות
ב-15 השנים הקרובות, חייל העתיד יהא שונה כמעט מכל דבר שהכרנו עד כה. החל משריון הגוף, דרך אמצעי תקשורת, אינטראקציות רובוטיות ועד למרכז שו”ב (שליטה ובקרה) בשליטת היחיד. הנטיה היא להתמקד ביכולות הפיזיות של סופר-אדם. אבל באותה המידה, ואולי אף חשוב יותר, הוא הכמות העצומה של נתונים שיהא נדרש לאסוף על מצבו הגופני והנפשי של אותו סופר-אדם, כל דבר, החל מקצב דפיקות הלב, טמפרטורת הגוף, מצב נוזלים וכלה במצב האישונים, קצב עיבוד הנתונים בכל עת ויכולת התגובה למצבי קיצון. ככל שנתקדם בקצב העיבוד ומורכבות אמצעי תקשורת ותוכנה, אלמנטים חדשים ישולבו, כגון קסדה מצויידת במערכת חישה קוגניטיבית וזאת בכדי לקשר בין האותות האלקטרומגנטיים של המוח ולבין “ביצועים אנושיים.” אוצר בלום זה של נתונים, הוא באר הפוטנציאל וזאת מעבר לשימושים טקטיים ידועים ומידיים. בכדי להגיע לאופטימיזציה של שיפור היכולות של כל האמצעים הנמצאים בתוך גופו של חייל העתיד ומחוצה לו, חוקרים וחברות מארה”ב, ישראל, גרמניה, איטליה, דרום קוריאה, רוסיה ועוד, משקיעים שעות אדם רבות ותקציבים עתירי ממון בכדי להגיע לתוצאה מיטבית, תוצאה בה הסנכרון בין נפש, גוף ורכיבים חדשים תהא “סייבורגית”, כזו שתעמיד בשדה הקרב את החייל “סופר-אדם” ושוב, תעניק את היתרון בשדה הקרב למי שידע להגיע הכי קרוב לתוצאה הרצויה תוך ניסוי כלים מוצלח. השאלה היא, האם תוצר שכזה יאיים על המין האנושי, האם יצליח למגר את הטרור האורבני ומלחמות הגרילה כפי שאנו מכירים אותם היום….
המציאות המדומה תהפוך להיות חלק בלתי נפרד משדה הקרב העתידי כולל זה האורבני ובשפה הפשוטה, לוחמה בשטח בנוי. מערכות הדמיה, מערכות לייזר, תלת מימד ומציאות מדומה יהפכו את תוכניות ההכנה והאימונים למורכבים יותר אך בד בבד, יציגו מרחב אפשרויות רחב יותר וכך יביאו את החייל העתידי למוכנות מיטבית אל שדה הקרב. האם למטרה זו נידרש לבצע “סלקציה” מורכבת יותר בבחירת האנשים הנכונים להיות בשדה הקרב? האם תוך כדי תהליך, נעמיק את הפער בין החייל הלוחם לבין החייל תומך הלחימה ואולי יהא זה נכון להגיד שתומך הלחימה יהפוך להיות גורם משמעותי יותר בשדה הקרב ואף יותר מהחייל הלוחם בשדה הקרב?
ימים יבואו ויגידו…
