תמרונים חלליים

משפט אחד שנאמר בשולי דיון אקדמי בסוף חודש יולי האחרון באשר ליכולותיו של מטוס החלל האמריקני 37-X, שנמצא בשירות חיל האוויר האמריקני מאז 2010, הצית את דמיונם של עשרות מומחי חלל. נושא הדיון בכנס של “הפורום לביטחון” בעיר אספן במדינת קולורדו, היה הנוכחות האמריקנית בחלל בעידן המלחמה הקרה המתחדשת. בשלב מסוים ביקשה    התר ווילסון, לשעבר מזכירת חיל האוויר האמריקני את רשות הדיבור וזרקה “פצצה” לאוויר:   ״מטוס ה 37-X מצית את הדמיון של רבים בארצות הברית ומחוצה לה –  ולא בכדי. ה 37-X יכול להיכנס למסלול טיסה אליפטי נמוך – דמוי ביצה-  סביב כדור הארץ (ORBIT), ואז בקטע שהוא נמצא קרוב מאד לאטמוספרה ולכדור הארץ, הוא יכול לבצע סיבוב על המקום. היכולת הזו מאד מדאיגה את היריבים שלנו. הם לא יכולים לחזות ולעקוב אחרי מסלול  המטוס ומתי הוא יחזור לטוס מעליהם. אני אישית מאד אוהבת את הבלבול והדאגה שה 37-X יוצר…״.

כאן אולי המקום להסבר קצר על יכולותיו של המטוס והמשמעות של הדברים הללו. כל חללית במסלול נמוך מעל כדור הארץ נעה למעשה במסלול קבוע, מה שמאפשר להתחקות אחרי לוחות הזמנים של הלווין ולדעת את התזמון המדויק שבו הוא חולף מעל אזור מסוים בכדור הארץ. כלומר, במידה ומדינה רוצה לבצע פעילות מסוימת בשטח פתוח, היא יכולה לתזמן אותה למועד שבו אין מעקב לוויני על האזור. ה 37-X טורף את הקלפים בהקשר הזה ולמעשה יכול “להתנהג” בחלל הרבה יותר כמטוס מתמרן ופחות כחללית עם מסלול קבוע.

די ברור למי כיוונה התר ווילסון, כיום נשיאת אוניברסיטת ניו מכסיקו, את הדברים. זה זמן שרוסיה,סין וארצות הברית נמצאות במרוץ חלל בעל שני נתיבים אזרחי וצבאי – בדרך כלל הם מקבילים ולעיתים גם מצטלבים.  בפן האזרחי נמצאות שלוש המעצמות במרוץ לשלוח משימות מאוישות לירח ולמאדים, בפן הצבאי מפתחות ארצות הברית וסין נשק מתקדם שיכול לשמש  ליירוט לוונים או לחילופין לפגוע ביכולת הפעולה שלהם מהקרקע. רוסיה יש לומר נמצאת יחסית מאחור בכל הקשור למרוץ הזה, בקרמלין מעדיפים להתמקד במשלחת מאוישות לחלל ובנשק היפר סוני בתוך האטמוספרה.

אז מה יש ב 37-X שמדאיג מאד את היריבים? עד כה מלבד פרסום הגיחות שלו לחלל, חיל האוויר האמריקני לא פרסם דבר על יכולותיו. במבט ראשוני ה 37-X נראה כמו דגם מוקטן של מעבורות החלל המאוישות שקורקעו לפני יותר מעשור. מדובר במטוס/חללית/מעבורת לא מאוישת, באורך של כ 9 מטרים. חברת בואינג, יצרנית המטוס, פיתחה אותו על בסיס מטוס הניסוי החללי X-40 שפותח עבור NASA במחצית השנייה של שנות ה 90. הוא בנוי מזוג כנפי דלתא קצרות ושתי כנפיים קטנות בחלק האחורי. בארבע המשימות הראשונות שלו בחלל שוגר ה X-37    על גבי טיל מדגם  Atlas V 501. במשימה האחרונה ב 2017 הוא שוגר על גבי פלטפורמה אזרחית, טיל ה  Falcon 9 של חברת SpaceX. מהירותו המקסימאלית של ה X-37     מגיעה עד ל 25 מאך בשלב הכניסה המחודשת לאטמוספירה. בסיום המשימה הוא נוחת באופן עצמאי, בדומה למעבורות החלל המאוישות. אחד הפיתוחים החשובים שלו הוא יכולת העמידות של גוף המטוס בכניסה והיציאה מהאטמוספרה. כחלק ממסקנות ההתרסקות של מעבורת החלל קולומביה, הבינו ב NASA שיש לחזק באופן משמעותי את גוף המטוס , כדי שיוכל  לעמוד בזעזועים החזקים והחום הרב בכניסה חזרה לאטמוספירה. נזכיר, מעבורת החלל קולומביה ניזוקה בזמן השיגור לחלל, ובעת הכניסה חזרה לאטמוספירה, סדקים שנוצרו קודם לכן במגן החום הקרמי, גרמו להתפרצות אש ולהתפוצצות באוויר. כושר הנשיאה של ה X-37 מוערך ב 5 טון, מה שמאפשר לו לשאת מערכות תצפית וצילום מתקדמות בתא מטען גדול במרכז הגוף. על פי חיל האוויר האמריקני, המטוס מיועד למחקר חללי בכל הקשור להשפעת הסביבה האורביטלית (גובה נמוך מעל כדור הארץ) על מערכות אלקטרוניות. אלא שלא כולם קונים את ה “הסבר המדעי”, במיוחד אחרי הדברים האחרונים של הבכירה לשעבר חיל האוויר האמריקני. סין טענה ב 2012 כי ה X-37 ביצע תמרון קרוב לתחנת החלל הסינית  Tiangong-1. האמריקנים מיהרו להכחיש ואפילו הביאו מומחים שניתחו את המסלול של שתי החלליות והפריכו את האפשרות למעקב. ה GUARDIAN הבריטי טען בכתבת תחקיר ב 2014 כי ה X-37 הוא מטוס ריגול המצויד בסנסורים למעקב אחרי מטרות בכדור הארץ ובנוסף בעל יכולת ניטור ואיסוף נתונים בחלל, כמו למשל עוצמות קרינה או מיפוי לווינים. שנתיים אחר כך הועלתה טענה במאמר באתר INTERNATIONAL BUSNIESS TIMES   כי ארצות הברית עושה שימוש אסור באנרגיה אלקטרומגנטית, במנגנון ההנעה החללי של ה X-37. אף אחת מהטענות הללו לא זכתה לתגובה רשמית, מה שרק הגדיל את החשדנות הסינית והרוסית כלפי ה X-37 .

X-37 – תעודת זהות

פרויקט ה X-37 החל כתכנית מחקר ב NASA בשנת 1999. חמש שנים אחר כך כשהיכולת הראשונית הוכחה, העבירה NASA את הפרויקט לחיל האוויר האמריקני שייצר שני מטוסים. בשנת 2010 ביצע ה X-37B  את משימת החלל הראשונה שלו שארכה 224 ימים. מאז (ראו טבלה) בכל משימה הוארך זמן השהייה בחלל. המשימות הללו לא נעלמו כאמור מעיני הסינים, הרוסים ושאר חוקרי החלל. בסוף חודש יוני האחרון הצליח חוקר הולנדי לתעד את מטוס החלל בזמן מעוף בגובה 338 ק”מ. גובה שבו נדיר מאד למצוא לוויינים בשל הקרבה לאטמוספירה. החוקר, ראלף ואנדנברג, סיפר כי זיהה את ה X-37B   לראשונה בתחילת  חודש מאי אבל איבד את הקשר עימו משום שהמטוס שינה את מסלולו.  בעזרת רשת של מומחי חלל הוא הצליח לאתר אותו בסוף חודש יוני ועקב אחריו במשך יומיים כשהוא נע במסלול שונה לחלוטין מהמסלול הקודם.

ה X-37B  – זמן חלל