ישראל בנימיני, גליליאו
רובוטים עשויים להיראות דומים לבני אדם, אך תנועותיהם עד עתה היו תמיד מכניות, חדות, מקוטעות – בקיצור, רובוטיות. מפתחי הדור הבא של הרובוטים משתדלים ליצור תנועות חלקות, זורמות ואנושיות יותר. יש שני סוגי מניעים לכך: מעשיים וחברתיים. מבחינה מעשית, התנועות ה”רובוטיות” הן לא רק פחות יעילות מבחינת מהירות וצריכת אנרגיה, אלא גם מסוכנות יותר: תזוזות מהירות וחדות עשויות לפגוע בחפץ או באדם. מבחינה חברתית, יהיה קשה יותר לרובוטים להשתלב בעבודה לצד בני אדם ובתמיכה בבני אדם (כמו בטיפול בקשישים) כאשר כל תזוזה שלהם ממחישה עד כמה הם שונים.
איזה אתגר יכולים מפתחי הרובוטים להציב לעצמם, כך שעמידה בו תוביל לפתרון הבעיה? אחת מהתשובות הבולטות לשאלה זו היא בניית רובוטים המסוגלים לרקוד – ריקודי סולו, ריקודים של קבוצות רובוטים וריקודים משותפים של מכונות ובני אדם.
תרקוד, היא שידרה לו, תרקוד
רעיון זה אינו חדש. חיפוש באתרי וידאו, כמו יוטיוב (נסו לחפש “dancing robots”), יעלה מספר רב של סרטונים המציגים רובוטים רוקדים. מעניין להשוות את הסרטונים לפי הזמן שבהם נוצרו: קטעי ריקוד רובוטי מלפני כחמש שנים כבר מראים רמה מסוימת של שילוב בין תנועות כך, למשל, שסיבוב הגוף וכיפוף הברכיים מתבצעים במקביל לתנועות מעגליות של הידיים. בקטעים חדשים יותר תנועות הרובוטים כבר נראות חלקות וזורמות הרבה יותר.
אחד הפרויקטים החדשים בתחום זה בא מאוניברסיטת הטכנולוגיה בסידני, אוסטרליה. כפי שאפשר לראות כאן, סגנון הריקוד בהדגמה הוא היפ-הופ, כך שלרובוטים ניתנת הזדמנות להפגין את כישוריהם בתנועות חדות ומקוטעות כמו גם בתנועות חלקות וזורמות. בקטע הווידאו הנכלל בקישור נראים הרובוטים רוקדים ליד רקדנים אנושיים מלהקת “Wickid Force”, ואפשר לראות כי למרות ההתקדמות על הרובוטים עדיין לסגור פער משמעותי.
פרופ’ מרי-אן ויליאמס (Williams), מנהלת מעבדת החדשנות באוניברסיטה ומובילת הפרויקט, מסבירה כי המטרה היא להגיע לשליטה מדויקת בתנועות הרובוט: “עלינו לעשות זאת טוב יותר אם ברצוננו להכניס רובוטים לבתינו. איננו רוצים שהם ייתקלו בדברים.”
תכנות הריקוד החל מכוריאוגרפיה שיצרו רקדני Wickid Force. במהלך עבודת הדוקטורט של בנג’מין ג’ונסון (Johnson), הוא פיתח שפת תכנות כדי להגדיר את תנועות הרובוטים. גם בעזרת שפה זו, נדרשו שעתיים תכנות על כל חמש שניות של ריקוד: צפייה בווידאו של הכוריאוגרפיה, מעקב אחר התנועות בכל פעמה (ביט) מוזיקלי, והצבת הרובוט במצב הנכון לכל פעמה.
רובוטים פוגשים את שייקספיר
ריקוד אינה אמנות הבמה היחידה שאליה פולשים הרובוטים. בנובמבר 2009 הועלתה באוניברסיטת A&M בטקסס הפקה של “חלום ליל קיץ” בהשתתפות שבעה רובוטים דמויי-מסוק – אחד בגודל פיצה משפחתית ושישה בגודל כף יד. הרובוטים משחקים תפקיד שמתאים להם הרבה יותר מאשר לשחקנים אנושיים: פיות קטנות המרחפות בין השחקנים האחרים, כפי שאפשר לראות בתמונות ובקטעי הווידאו.
הפיות הרובוטיות אמנם אינן מופיעות בטקסט המקורי, אך הבמאית איימי הופר (Hopper) מאמינה שבכך שהן מרחפות, מסתחררות ומקפצות בין השחקנים, הן תורמות לקסם ולמסתורין של העולם שיצר שייקספיר. עם זאת, לפרופ’ רובין מרפי (Murphy), שהובילה את הצד הרובוטי של ההפקה, היו מניעים נוספים, מֵעבר לאמנות התאטרון. מרפי מנהלת את המרכז לחיפוש והצלה בעזרת רובוטים, ששלח רובוטים לתוך ההריסות של מרכז הסחר העולמי בספטמבר 2001 ולאתרי אסון אחרים ברחבי העולם.
בעבורה, האינטראקציה של הרובוטים עם השחקנים ועם הקהל היא כלי רב ערך לתכנון רובוטים שיעזרו בפעולות פינוי והכוונת קהל במצבי חירום. באותה מידה, הבנת האינטראקציה חשובה גם ללכודים בהריסות או במכרות, שייתכן כי הרובוטים הקטנים שיגיעו אליהם ראשונים יהיו החברה היחידה שלהם למשך שעות או ימים. “אם אתה היית בבור כזה, האם היית רוצה להיתקע עם מכונה קרה כמו ה-T-1000 או מכונה ידידותית כמו WALL-E?” שואלת מרפי. (מרפי מתייחסת לרובוט הרצחני שהופיע בסדרת סרטי “טרמינייטור” ולרובוט החביב בסרט המצויר הנקרא על שמו.)
החשש הראשוני היה כי השחקנים והקהל יתפסו את הרובוטים כמאיימים ויימנעו מלהתקרב אליהם. למעשה, הבעיות הופיעו מכיוון שונה לחלוטין: אנשים לא הבינו עד כמה הרובוטים עדינים. בכמה מקרים, כאשר רובוט נפל על הקרקע היה האדם הקרוב מרים אותו וזורק אותו לאוויר, במחשבה שכך יחזור לתפקד. לכן, השחקנים התבקשו להתייחס לרובוטים כאילו היו פֵיות-תינוקות. לאחר מכן החלו השחקנים להביע דאגה כאשר נפל רובוט, כאילו יצרו קשר אנושי עם שותפיהם להצגה. הצורה שבה התייחסו השחקנים לרובוטים התגלתה גם כמודל לחיקוי בעבור הקהל, שללא הדרכה למד גם הוא להיזהר מלפגוע ברובוטים הקטנים.
ממצא מעניין נוסף שעלה מהתצפיות באינטראקציה בין השחקנים האנושיים והרובוטיים היה כי אנשים נטו לעקוב אחרי הרובוטים. זוהי תגובה טובה במצבי חירום שבהם יש לפנות אנשים מאזורים מסוכנים ולהובילם למקום בטוח, אך התגובה אינה מתאימה בעבור מצבים שבהם על הרובוטים לעזור בהשתלטות על מהומות. מרפי מסיקה כי יש צורך במחקר נוסף כדי להבין כיצד רובוטים אוויריים יכולים להיראות כמו יונקי דבש ידידותיים או כמו דבורים זועמות, בהתאם לצורך.
ריקוד הברבור
בחזרה לריקוד: רובוטים מסוגלים לרקוד לא רק היפ-הופ, אלא אפילו בלט. ב-23 בספטמבר השנה, במסגרת יריד ספרים בשבדיה, התקיימה הופעת הבכורה של ביצוע מיוחד ל”אגם הברבורים”, שבו רובוט בצורת ברבור רקד לצלילי “אגם הברבורים” של צ’ייקובסקי. צופים בביצועים מוקדמים של המחול, שאורכו כארבע דקות, השתמשו במילים כמו “נוגע ללב”, “מרשים”, “יפהפה” ו”מרגש עד כדי בכי” כדי לתאר את תגובותיהם. תוכלו להתרשם בעצמכם אם תורידו את הסרט המלא.
מחול זה הוא תוצאת שיתוף פעולה בין פרופ’ לארס אספלונד וקרסטין גאופין (Asplund, Gauffin) מהמחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת מלרדלן שבווסטרס, שבדיה (Mälardalen, Västerås) עם הרקדנית והכוריאוגרפית אסה אוננדר-שארין (Unander-Scharin). אספלונד פיתח את הרובוט, שגובהו כמטר אחד, על בסיס עבודת גמר של סטודנט מהמחלקה, וצייד אותו ב-19 מפרקים המספקים לו רמה גבוהה של גמישות בכנפיים, בצוואר, במקור וברגליים. “אנו מעוניינים לחקור את גבולות היכולת של רובוטים, את ההבעות האנושיות שהם יכולים לחקות דרך תנועותיהם, וכיצד הצורה שבה אנשים תופשים רובוטים משתנה כאשר הם מופיעים באמנויות כמו מחול”, מסביר אספלונד.
גאופין, העובדת עם המחלקה לתאטרון באוניברסיטה, רוצה לראות רובוטים מופיעים על הבמה עם שחקנים “רגילים”, כדי ליצור בעבור הקהל התנסויות חדשות. לשם כך היא פנתה לאוננדר-שארין, שיצרה את הכוריאוגרפיה ו”לימדה” את הרובוט כיצד לבצע אותה, צעד אחד צעד. תחום זה אינו חדש לגמרי בעבור אוננדר-שארין, שכבר עבדה עם טכנולוגיות חדשות במופעי במה קודמים, וכתבה מחקר בשם “מכניקה אנושית ומכונות בעלות-נשמה: פרספקטיבות כוריאוגרפיות על איכויות אנושיות בתנועות הגוף”.
ומה הלאה?
הרובוטים שהוזכרו כאן – רקדנים ושחקנים – תלויים מאוד באדם, עד כדי כך שקשה לייחס להם חלק כלשהו מהיצירה ומהחוויה האמנותית. אם היצירה מצליחה, יש לייחס זאת אך ורק לבמאים, לכוריאוגרפים ולמתכנתים אשר קובעים בעבור הרובוטים, בפירוט מרבי, כל צעד וכל תנועה. בעבור לפחות חלק ממטרות המחקרים שהוזכרו כאן, חשוב מאוד ללמד את הרובוטים כיצד לסנכרן את תנועותיהם עם המוזיקה ועם המבצעים האחרים – רובוטיים ואנושיים – שמסביבם.
אתגר אפילו גדול יותר הוא ללמד את הרובוטים כיצד לשתף פעולה עם המבצעים האחרים, החל ברמה המזערית (אך קשה להשגה) של הימנעות מהיתקלות זה בזה, גם כאשר אחד מהמבצעים נע בצורה בלתי צפויה; ועד הרמות הגבוהות של הבנת ההקשר האמנותי ופעולה כדי להעצים את החוויה וביטוי הרגשות. הדרך להשגת מטרות אלו עדיין ארוכה, אך סביר שאמנויות הבמה ימשיכו להוות מקרי מבחן מאתגרים ומרתקים לעוסקים ברובוטיקה ובבינה המלאכותית.
ישראל בנימיני עובד בחברת ClickSoftware בפיתוח שיטות אופטימיזציה מתקדמות.
