מאת: אמיר בר שלום. אין ספק שלסבב השיחות האחרון בין אירן למערב יש מנצח ברור. שלטון האייטולות. טהרן, אולי המומחית הגדולה בעולם במשיכת זמן והתחמקויות, הצליחה להשיג פסק זמן נוסף. לצד הדברים האלה יש לשים לב לתהליכים אחרים שמתרחשים באירן, במקביל להצהרות הלוחמניות של אחמדינג’אד. מבחינה כלכלית אירן כורעת תחת נטל הסנקציות הבינלאומיות. די לראות את הביקור האחרון של אחמדיניג’אד בנמל באנדר עבאס שלחופי המפרץ הפרסי, כדי להבין את הלבה הרותחת מתחת לשלטון בטהרן. לעיני המצלמות התפרצו שני מובטלים אירניים כלפי הנשיא האירני. מראות כאלה בעבר היו מסתיימים מתחת לרדאר התקשורתי אם בכלל. מעבר לכך המטבע האירני נשחק בעקבות הסנקציות בעשרות אחוזים, ואם השיחות לא יעלו יפה, צפוייה טהרן לספוג בחודש יולי את המכה הקשה מכל, אמברגו נפט של המערב.
האמברגו הזה בהחלט מדאיג את טהרן. אחד הצעדים שנקט השלטון היה לחתום על הסכם אספקת נפט אירני לסין, צרכנית האנרגיה הגדולה בעולם. אלא שמחיר הנפט יהיה במקרה הזה נמוך משמעותית ממחיר השוק, וכך אירן מצליחה להזרים מזומנים לקופתה המדלדלת וסין מבחינתה משיגה לא רק נפט זול, אלא גם מאותתת לארצות הברית והאיחוד האירופי כי כמעצמה יש לה סדר יום משלה.
לדעת רבים בישראל השאלה שצריכה להישאל בענין המגעים של אירן עם המערב, היא לא האם אירן תתגמש, אלא מה יעשה העולם כשהשיחות יכשלו? האם ארצות הברית תצליח ליצור קואליציה רחבה נגד אירן, בין אם זה בהחמרת הסנקציות ובין אם זה במערכה צבאית? לפחות מהקולות העולים מלונדון, בריטניה מאד מודאגת מהגרעין האירני, ולעיתים נראה שדאונינג 10 קרוב יותר לירושלים מאשר לוושינגטון ולאו דווקא מבחינה גאוגרפית.
בענין הזה צריך להבין את תאוריית השעונים של ישראל. לא אחת נשמע שר הבטחון ברק, מדבר על שוני בשעונים הישראלים והאמריקנים. הכוונה היא למרחב החסינות האירני. מאז חשיפת המתקן התת קרקעי “פורדו” ליד העיר קום, עוקבות אחריו כמעט כל מדינות המערב. הבעייה היא שהאירנים הכחישו תחילה את קיומו ואחר כך אסרו על הפקחים להגיע אליו. כך נוצר מצב שבו אירן מכינה מתקן חסין הפצצות אוויר, מתחת לאפו של המערב, כדי להכניס לתוכו את הצנטרפוגות המתקדמות והאורניום המועשר. כאן נכנס ענין השעונים לתמונה. ישראל עם יכולותיה כמדינה יכולה לעצור את התהליך בפרק זמן מוגדר מאוד וצר. מנגד ארצות הברית כמעצמה עם יכולות אסטרטגיות עצומות יכולה להמתין, שכן חלון הזמנים שלה הנובע מיכולותיה הצבאיות, גדול יותר.
לתבשיל הרותח הזה יש להוסיף יחסים טעונים מאד בין וושינגטון לירושלים, או ליתר דיוק בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא אובמה. בענין הזה רואים נתניהו וברק את המציאות באור שונה לגמרי מהנשיא האמריקני. שניהם מצטטים לא פעם בשיחות סגורות את המגעים שניהלה ישראל עם וושינגטון במהלך שנות התשעים. אז עקבה ארצות הברית בדאגה אחרי שתי מדינות קיצוניות שפיתחו יכולת גרעינית ראשונית, פקיסטאן וצפון קוריאה. לא אחת בשיחות בין קלינטון לירושלים הזהירה ישראל את ארצות הברית כי היא חייבת לעצור את הפרוייקטים הללו. שכן, פצצה גרעינית בידי אחת המדינות הללו תטרוף את הקלפים מבחינת מפת האינטרסים האסטרטגים האמריקנים. קלינטון שמע והמתין. את התוצאה אנו רואים היום. שתי המדינות, פקיסטאן וצפון קוריאה מכרו את הידע לכל המרבה במחיר. ומי שעמד בתור היו אירן וסוריה. על פי פרסומים זרים, ארצות הברית נתנה לישראל אור ירוק לתקוף את המתקן הגרעיני בדיר א-זור בספטמבר 2007. נזכיר, אז היו אלה אחרית ימיו של נשיא רפובליקני בגבעת הקפיטול, ג’ורג’ בוש הבן. אבל מי שיושב היום בבית הלבן מנסה בכל כוחו לשדר, אני לא ג’ורג’ בוש, אני עושה את הדברים אחרת. המאמץ האמריקני מתמקד בשלושה תהליכים מקבילים: חיבוק ישראל, הרתעת ישראל ופנייה לציבור הישראלי מעל ראשה של הממשלה. זה לא מקרי שבתוך שבועיים מודלפים עשרות פרטים חסויים לעיתונים אמריקנים על יכולותיה כביכול של ישראל ובמקביל, מאשר הממשל חבילה נוספת של סיוע צבאי, לרכישת סוללות נוספות של מערכת כיפת ברזל. בוושינגטון מבינים היטב את רחשי הלב של הציבור הישראלי, ובמקביל פוזלים גם לחודש נובמבר, מועד הבחירות לנשיאות. אובמה שמחזר אחרי הקול היהודי מבין את הניואנסים, ולכן במקביל לחבילות הסיוע לישראל, הוא מצהיר באופן ברור כי ארצות הברית לא תסכים לאירן גרעינית.
וזו בדיוק ההצהרה שמחזירה אותנו למגעים שמנהל המערב עם אירן. מבחינת שלטון האייטולות, ארצות הברית חישקה את ישראל בכך שישבה עם אירן לשולחן המשא ומתן. הרי מי יסתכן לתקוף באירן בשעה שארצות הברית מנסה לפתור את המשבר בדרכי שלום? כבר עכשיו ברור שגם אחרי הפגישה הבאה באמצע חודש מאי בעיראק, לא תהיה שורה תחתונה. האירנים אמנם רומזים על נכונותם להתגמש, אבל ספק אם יעשו זאת בתנאי המערב. הדרישה שהונחה לפתחם הייתה: הוצאת מוטות הדלק הגרעיני מאירן יחד עם כל החומר המועשר מעבר לשלושה וחצי אחוזים ופתיחה של כל האתרים החשודים לפיקוח בינלאומי. אירן שמעה, חייכה, ישבה לשולחן המשא ומתן וחזרה עם פסק זמן של חודש. מספיק זמן כדי לתת לצנטרפוגות להמשיך לעבוד, אבל כנראה לא מספיק זמן כדי לחצות את הסף שממנו כבר יהיה אפשר להכריז על אירן גרעינית.
