פרספקטיבה על “עמוד ענן”

מאת: אמיר בר שלום.

השקט המוחלט שהשתרר מיד אחרי סיום מבצע “עמוד ענן” הפתיע גם את אלוף פיקוד הדרום, האלוף טל רוסו.
השקט הזה שנמשך בינתיים בנגב המערבי הוא הוכחה למה שנאמר לכל אורך השנים האחרונות מאז סיום מבצע “עופרת יצוקה”. כשחמאס, הריבון ברצועה, רוצה, חמאס יכול. בישראל קיימת ביקורת רבה על אופן סיום המבצע האחרון ברצועה.
לדעת רבים ההימנעות מכניסה קרקעית, הייתה בבחינת מסר כי ישראל חוששת מכך. קשה לשפוט דברים שלא קרו. ההחלטה לא להיכנס לרצועה נתמכה דווקא על ידי חלק משרי התשיעייה שהם בעלי רקע בטחוני, ולאו דווקא מהמתונים שבהם. לכולם היה ברור כי פעולת “ענישה” קרקעית כלפי חמאס לא תעמיק את ההישג הצבאי שכבר הושג בשעה הראשונה של המבצע, עם חיסולו של רמטכ”ל חמאס אחמד ג’עברי. להיפך, פוטנציאל ההסתבכות היה גדול לאין שיעור מאיזשהו הישג מבצעי/מדיני פוטנציאלי. נקודה נוספת שנעלמה מעיני הציבור היא חשיבות מעורבותה של מצרים. אין זה סוד שכבר הרבה מאד זמן העיניים הישראליות מביטות בדאגה לקהיר, והאוזניים הישראליות עדיין מחכות למילה: ישראל, שתצא מפיו של הנשיא החדש מורסי. זה לא קרה עד עכשיו. עד כמה שזה ישמע מופרך, מבצע “עמוד ענן” הביא את מורסי קרוב יותר לישראל מכל אירוע או מחווה שניסתה ירושלים ליצור מאז עלו האחים המוסלמים לשלטון בקהיר. נכון, התמונות של ראש ממשלת מצרים מגיע לרצועה במהלך לחימה עם ישראל על מנת לתמוך בחמאס מרגיזות ישראלים רבים ומעודדת מאד אחרים בעולם הערבי, אבל צריך כמו כל דבר במזרח התיכון, להפריד בין מה שנראה ונאמר לפני המצלמות למה שקורה מאחורי הקלעים.
בישראל הבינו כי “עמוד ענן” הוא הזדמנות לרתום את מורסי להתערב בנעשה בעזה, ובכך לרתום אותו בעל כורחו לדבר עם ישראל, גם אם באמצע נמצא מתווך. כמובן שמורסי לא עשה זאת בחפץ לב, אבל לצורך כך גוייסה ארצות הברית. הגעתה של מזכירת המדינה קלינטון לישראל הייתה לאחר בקשה ישראלית מפורשת. קלינטון שקטעה ביקור במזרח הרחוק, הייתה נושאת המסר. לישראל היה ברור שכל הסכם חייב ערבות אמריקנית ובנוסף מעורבות כזו תנטרל את כוחם של מתווכים לא הוגנים כמו תורכיה למשל. עצם מעורבותה של וושינגטון במשא ומתן, אילץ את מורסי לערוב להבנות שהושגו.
באופן פרדוקסלי מבחינת מורסי, הנוסחה שעוצבה בתום “עמוד ענן” היא בדיוק הנוסחה שעוצבה במסגרת הסכמי השלום עם מצרים בקמפ דייוויד. הסכם בין ישראל למצרים בפיקוח אמריקני. מורסי נזכיר, מנסה כל העת לכרסם בהסכם השלום שכרת עם ישראל שנוא נפשם של האחים המוסלמים, סאדאת. והנה במהלך מתוחכם הצליחו ישראל וארצות הברית להביא את נשיא מצרים, איש האחים המוסלמים לחתום/לערוב להסכם עם ישראל בדיוק באותו דפוס פעולה של הסכמי קמפ דיוויד.
רבים בישראל אינם ערים לנעשה במצרים ובמיוחד בכל הקשור למידת תלותה בכסף האמריקני. דיפלומטים מערביים שנועדו לאחרונה עם הנשיא מורסי בפגישות מצומצמות מספרים כי הנשיא המצרי מודאג מאד ממצב הכלכלה המצרית שנמצאת בקו מתמיד של ירידה. חלק מעיתוני האופוזיציה במצרים תקפו לפני כמה שבועות בחריפות את הנשיא, שבמאה ימיו הראשונים דרדר את מצרים למצב כלכלי כאוטי. זו אחת הסיבות לצווים המרחיבים שהוציא מורסי, כדי לבסס את שליטתו, צווים שנתקלו כאמור בהתנגדות חריפה מבית. יש אומרים כי צעירי המהפכה המצרית שהתעוררו מהאופוריה של הפלת מוברכ, מבינים לאיזה כיוון לוקח מורסי את מצרים ה”דמוקרטית” של המאה ה-21.
כפי שאמר לי ישראלי פוליטיקאי בכיר בעל רקע מודיעיני ובטחוני עשיר:
“ONE VOTE… ONCE”.
בחזרה לרצועה. אל מול תמונות השמחה שמקפיד חמאס לשדר כלפי חוץ, קיימת דאגה רבה בתוך הארגון פנימה. האזרח הפשוט ברצועה לא מודע למידת הפגיעה בארגון ויותר מכך אם יש משהו שמטריד מאד את איסמעיל הנייה ואנשיו, הרי שזו מידת החדירה המודיעינית הישראלית.
אמנם הימים האחרונים הם ימים אופטימיים מאד לפלסטינים עם ההכרה באום והשמועות על פיוס שמתבשל בין עזה לגדה, אבל…
בפתאח עדיין לא שכחו את מראות 2007 בהם הוצאו אנשי הפתאח ברצועה להורג, בפומבי, רק בשל היותם אופוזיציה. הרשות הפלסטינית של אבו מאזן וסאלם פיאד הנסמכת על שולחנן של אירופה וארצות הברית מבינות היטב כי חבירה לחמאס משמעותה סגירת הברז. חמאס נזכיר, עדיין מוגדר באיחוד האירופי ובארצות הברית כארגון טרור. חבירה שלו לפתח כמוה כתמיכה של אירופה וארצות הברית בארגון טרור. מעבר לכך, המצב בעזה כיום מזכיר מאד את תמונת הסיום של מלחמת לבנון השנייה. גם אז היה נדמה כאילו תמונת הנצחון אינה ברורה. אלא שמאז חלפו יותר משש שנים והשקט בגבול הצפון נשמר בקפדנות. זה נכון שהמצב ברצועת עזה שונה. איראן שבוחשת כל העת בלבנון נפגעה ב-2006 באופן ישיר על ידי ישראל, בעצם הפגיעה בחיזבאללה. מכאן גם נגזר השקט שאחרי. לאיראן לא היה אינטרס לחמם שוב את הגיזרה ולכן היא שמה פיקוח צמוד על נאסראללה.
המצב כיום ברצועת עזה שונה. הגורם העיקרי שנפגע ורוסן הוא חמאס שכבר אינו נסמך על שולחנה של איראן. אמנם הג’יהאד האסלמי הקרוב מאד לאיראן נפגע גם הוא, אבל בשונה מלבנון, כאן לאיראן כן יש אינטרס להמשיך לבחוש ולחמם את הגזרה. זה משרת את האינטרס נגד מצרים שתלותה במערב מדאיגה מאד את איראן וזו הסיבה לנוכחות המפתיעה של שתי ספינות קרב איראניות בנמל פורט סודן. מסר לישראל, מצרים, ערב הסעודית והמערב. בשונה מלבנון, כאן איראן תמשיך לבחוש ולהמתין לשעת כושר.