יואל גוז’נסקי, INSS
סקר שפורסם לאחרונה על-ידי מכון המחקר “פיו” טוען כי במזרח התיכון יש רוב שתומך בהפיכת השריעה לחוק מדינה. למרות שההגדרות והגישות משתנות באשר לאילו היבטים של חוקי האסלאם יש לכלול ועל מי להחילם, רוב משמעותי באזור, כך על-פי הסקר, יעדיף לראות קשר הדוק יותר בין פוליטיקה, ממשל ואסלאם ומחזיק באמונה שלקוראן ולחדית’ יש מה לומר על אופן ארגון החברה והממשלה. התוצאות אינן אמורות להפתיע. חסידי האסלאם הפוליטי כמו האחים המוסלמים, מפלגות לווין שלהם וכן תנועות דומות, הוכיחו שהם פופולאריים למדי ומעורבים בהיקף רחב בטלטלה האזורית ובהשלכותיה.
מדינות המפרץ הערביות נראות יציבות, לפחות בהשוואה לכלל האזור. עם זאת, גם המבנים הפוליטיים והכלכליים במדינות אוטוקרטיות אלה חווים לחץ כאשר פלחים לא מבוטלים מהאוכלוסייה מאתגרים את האליטות השולטות. סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, בחריין, קטר ועומאן כבר ניצבו בפני תנועות אופוזיציה שונות במהלך השנים. אולם, ברוב המקרים תנועות אלה לא הצליחו להתפשט, ונטו לייצג פלחים צרים למדי באוכלוסייה. באמצעות מגוון אסטרטגיות הישרדות פנימיות וחיצוניות הצליחו המשטרים לשמור על יציבות.
התחזקות המרכיב הדתי אינה דבר חדש באזור. למרות זאת, התנהגותם של חלק מהמונרכים מעידה בברור על החשש הגובר מאיומים מכיוונו של האסלאם הפוליטי להמשך שלטונם. הדוגמאות נעות מהמשפט המתמשך נגד כמאה חברי “אל-אסלאח” (רפורמות) הארגון המזוהה עם האחים המוסלמים באיחוד האמירויות, שנעצרו בשנה האחרונה (קודם לכן הודיעו השלטונות על מעצר “תא של האחים המוסלמים המצרים” שאימן מקומיים בהפיכות נגד המשטר), ועד לפיזור הפרלמנט הכוויתי שנבחר בפברואר 2012 ושהיה משופע בכוחות אסלאמיים ואסלאמיים למחצה. זאת, בניגוד לקטאר, שהגם שאינה נשלטת על-ידי תנועת האחים המוסלמים, מזדהה ותומכת ברעיונותיה (האמירות גם משכנת בתחומה משנות השישים את יוסוף אל-קרדאווי, שאומנם אינו זוכה למעמד רשמי בתנועה, אך מוכר כסמכות הדתית והאידאולוגית העליונה של האחים).
עד כה ההשוואה בין האירועים שפקדו מדינות, שעברו את הטלטלה במזרח התיכון, לבין המצב במונרכיות, משרתת ומסייעות לשליטים “לשכנע” את נתיניהם, כי ייטב להם אם ימשיכו לכבד את ההסכם הלא כתוב על-פיו פועלות מדינות אלו – השלטון יספק ויסבסד את מרבית השירותים – תמורתם האזרחים לא ידרשו השתתפות פוליטית. אולם, לאורך זמן הצלחת המשטרים החדשים במצרים ובטוניס עשויה להפחית את קרנם של המונרכים, ולהראותם כמתנגדי הדמוקרטיה. שנית, המונרכים הבטיחו מידה רבה של שינויים חוקתיים, וקיימו מעט מאוד. נראה כי בפעם הבאה לא יהיה די – ככול הנראה – בהבטחות. הם יצטרכו להציג “מפת דרכים” למימוש רפורמות פוליטיות, מעבר לתשלום מס שפתיים.
החשש הספציפי מתומכי האסלאם הפוליטי קשור לעובדה שהם מציעים שיטה חלופית למבנים שלטוניים קיימים, המספקת מסגרת פוליטית לצד לגיטימיות דתית. אסלאם פוליטי אינו רק אפשרות לשיטה חלופית – גם הדמוקרטיה המערבית היא כזו – והוא אינו רק מתחרה בשיטות הקיימות שמשלבות אסלאם עם המדינה – כמו הקשר בין משפחת אל-סעוד לבין הממסד הדתי הווהאבי – אלא הוא איום על הסדר הקיים. במילים אחרות, בשל המרכיב הדתי שבו, ומכיוון שתנועות רבות מקדמות בחירות דמוקרטיות ומשתתפות בהן, הוא מציע חלופה ממשית ואטרקטיבית למנהיגות הנוכחית, שהוכיחה עצמה כמסוגלת להפיל ממשלות במדינות כמו מצרים וטוניסיה.
למרות שעד עתה מנהיגים אסלאמיים הפגינו פרגמטיזם מתוך הכרח, אין זה מובן מאליו שמצב זה יישמר. סביר שמדינות המפרץ ימשיכו במדיניות החוץ והפנים שיישמו מאז תחילת “האביב הערבי” במאמץ למנוע תסיסות, לנטרל אלמנטים מאיימים, לייצב את שלטונן ולנסות להשפיע, במידת האפשר, על אלמנטים אסלאמיים במדינות אחרות. העובדה שסעודיה מעניקה סיוע למצרים ובמקביל מנסה להרחיק את האחים המוסלמים מהקואליציה הרשמית של האופוזיציה הסורית ומסייעת לירדן הנאבקת גם היא באחים, היא דוגמה להתנהגות דואלית שכזו.
עם זאת, לעתים מדיניות זו כלפי אלמנטים אסלאמיים – כמו הקריאה של איחוד האמירויות הערביות לפעולה משולבת של מדינות המפרץ כנגד האחים המוסלמים לעומת תמיכת קטאר בארגון ובתנועות הלוויין שלו – גורמת למתח בין מדינות המפרץ, ויוצרת בקיעים במעטה האחדות שיצר “האביב הערבי” (שבאה לידי ביטוי למשל בהתנגדות המשותפת לקדאפי ולאסד). מחלוקות כאלה יכולות להכביד על מי שיש לו אינטרס לעצב חזית אחידה כנגד אויב משותף. דוגמה לכך הם הקשיים בפניהם ניצב הממשל האמריקאי בניסיונו לגבש חזית סונית אחידה. ולראיה, למרות התמיכה הכללית שניתנה לאופוזיציה לאסד, המדינות מתקשות להגיע להסכמה ביניהן באילו אלמנטים מתוך האופוזיציה הסורית עליהם לתמוך.
מדינות המפרץ, ככלל, לא רוות נחת מהישגיהם של “האחים”. בסעודיה חשדנות זו יונקת מיחסי תחרות ומתח רב בין האסכולה הווהאבית לבין האחים המוסלמים, שבאה לידי ביטוי לאורך השנים בהתקפות הדדיות. אומנם בשנות החמישים והשישים מצאו רבים מתומכי האחים המוסלמים מקלט מפני הלאומיות הערבית בתחומי הממלכה, אולם בית המלוכה הסעודי נותר מסויג מהם (לא התיר להם להקים סניף בממלכה) והרבה, לאחר תמיכת האחים בכיבוש כווית ובמיוחד בשנים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, להתבטא בפומבי ובחריפות נגדם. בהקשר הסורי, הסעודים אומנם מעוניינים שאסד ייפול כדרך להחליש את איראן אך הם חוששים, גם אם לא נותנים לכך פומבי, מעליית גורמים אסלאמיים קיצונים דוגמת האחים המוסלמים – דבר שעלול להביא להיווצרות גוש “ירוק” של מדינות המונהגות על-ידי קבוצות אסלאמיות אלו.
כחלק מניסיונם לבלום את האסלאם הפוליטי ביצעו המונרכים מעצרי מנע, התערבו במערכות המשפט וסיכלו ככל שניתן את פעולות החברה האזרחית. השלטונות משתמשים גם בקוראן במטרה להצדיק את האיסורים למחאות ואת הדרישה מהאזרחים לציית למנהיגים. אולם, המהפכות במרחב לא רק שנתנו תקווה לאזרחי מדינות המפרץ ולתנועות מקומיות, שחתרו לרפורמה פוליטית, הן מקשות על המשטרים להמשיך ולצייר את מתנגדיהם כ”אויבי העם” במקום אקטיביסטים, גם אם בעלי אג’נדה אסלאמית.
גם אם תקום חזית אחידה של מדינות המפרץ כלפי האחים המוסלמים, או כלפי תנועות דומות המציגות גרסה של אסלאם פוליטי, אין הדבר מבטיח חסינות נגד הפופולאריות של תנועות אלה. לעומת זאת, כישלון התנועות האסלאמיות יכול לסייע למונרכיות לשכנע את נתיניהם כי החלופה אינה אטרקטיבית או בת קיימא. נכון לעכשיו, השאלה “היכן היית מעדיף לחיות, כאן או שם?” היא אכן טיעון משכנע, במיוחד לנוכח מצבה הקשה של מצרים. מאידך, הצלחה אפשרית של התנועות האסלאמיות תעמיד חלופה לסטאטוס-קוו הפוליטי המתקיים במפרץ. למעשה, סביר שדמוקרטיה חילונית שתשיג הצלחה תהיה עדיפה בעיני המונרכים במפרץ על-פני הצלחה דומה שתשיג תנועה בהובלה אסלאמית. זאת, משום שלפחות במקרה הראשון, הלגיטימיות הדתית ממנה הם חוששים, תהיה בולטת בהיעדרה.
הכתבה באדיבות אתר INSS,
http://www.inss.org.il/heb/publications.php?cat=132&incat=&read=1398
