חדשות היום

חשבון נפש

האסון בכרמלמאת: אמיר בר שלום. הטור הזה נכתב יממה אחרי שהכבאים השיגו שליטה מלאה על הדליקה בכרמל. ארבעה ימים שלמים בערה האש על במה שהייתה שוויצריה הקטנה, אש שקיפחה את חייהם של 42 בני אדם.
לא הרבה קולות של ביקורת נשמעו במהלך ימי השידורים הפתוחים שהעבירו כל שינוי קל במשב הרוח ובצדק, בעוד הכבאים מנסים להציל עוד בית אחד בבית אורן או בעין הוד. עכשיו כשהתחזיות האופטימיות מדברות על לפחות שלושה עשורים של שיקום פארק הכרמל, אפשר להתחיל לשאול את השאלות הקשות. הראשונה בהן צריכה להיות, מי אחראי להזנחה המתמשכת של מערך הכבאות וההצלה.
לא בטוח שיש אשם אחד עיקרי בעניין הזה, כלומר לא שר כזה או אחר שאליו צריך לפנות את האצבע המאשימה. אבל, על עובדה אחת אין עוררין, צה”ל (המערך הלוחם ופיקוד העורף), מגן דוד אדום, משטרת ישראל ובעיקר כל מערך החירום של מדינת ישראל, קיבלו תקציבי עתק וסגרו פערים של שנים. מי לא היה שם? שרותי הכבאות וההצלה. הם נשארו מאחור. מדוע? כנראה בגלל המבנה המוזר של הגוף החשוב הזה, שייכות כללית למשרד הפנים, הפעלה על ידי הרשויות המקומיות. קוראים לזה בשפת הרחוב, קירח מכאן ומכאן. עכשיו כולם רוצים לחבק ולאמץ את המערך הזה, אבל אף אחד לא מזדרז לשלם. אין ספק שהכסף יגיע מיד אחרי המסקנות הראשוניות של דוח מבקר המדינה שבדק את מערך הכבאות בשנה האחרונה. הדוח הזה לא יכלול את האירוע האחרון. לזה צריך ועדת חקירה נפרדת…
ב 1996 נשרפו בישראל 64,000 דונם של יער וחורש טבעי. ב-1997 24,000 דונם וב-1998 72,000 דונם. הדליקה הקשה מכולן ב 1998 הייתה איך לא… בכרמל. הנה כך מתאר אותה ליאור שליין, (כן אותו ליאור שליין הבדרן, אז כתב בטאון חיל האוויר): “האש התפשטה בקצב מטורף וכילתה עשרות דונמים, עשרות בתים נפגעו, ואלפי תושבים פונו מבתיהם בדניה, עין הוד, ניר עציון וזיכרון יעקב…”. נשמע מוכר? כן, זה היה כבר אז. אבל הפרט המעניין מכולם מגיעה בהמשך: ועדת בירור מיוחדת שהוקמה בעקבות גל השריפות של 1998 המליצה ליצור קשר עם מדינות הים התיכון בעת שריפות גדולות, כדי לקבל מהן סיוע אווירי. המלצה נוספת של הועדה הייתה לרכוש באופן מיידי מטוסים לכיבוי שריפות. אגב גם הדגם כבר נבחר: “קנדאייר”.
מאד דומה למה שראינו בשריפה האחרונה בכרמל, רק שהמטוסים היו שייכים לספרד,תורכיה,צרפת ויוון…
בנקודה הזו ראוי לתת גם ציון לשבח. כבר ביום חמישי בערב היה מי שהבין כי ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם דליקה בסדר גודל כזה. בניגוד לבון טון התקשורתי לנגח את ראש הממשלה, מן הראוי לציין אותו לשבח. כבר באותו ערב הבין נתניהו שישראל חייבת לפנות לעזרת העולם. טיפשים יראו בכך חולשה, חכמים יראו בכך קבלת החלטה של מנהיג.
מעניין מה היו אומרים המלעיזים על ראש הממשלה אילו לא היה עושה זאת, והאש הייתה משתוללת עוד כמה ימים וגובה מחיר כבד בחיי אדם, רכוש ונכסי טבע.
מאז הכתבה הזו של שליין באפריל 1999, נשרפו עוד עשרות אלפי דונמים של יער וחורש בישראל, ועדיין אף אחד לא רכש את המטוסים. ההמלצות נגנזו אי שם, והדרישה עברה משנה לשנה כסעיף הראשון שיש להוריד בדרישת התקציב. המחדל זועק עוד יותר כאשר חיל האוויר מפסיק בתחילת שנות האלפיים להשתתף בכיבוי השריפות. הסיבה, התגלתה שנשיאת המיכל מלא המים באוויר, מסבה נזק כבד לגוף המסוק. לכן, מי שנשאר לכבות את האש מהאוויר היו מאז רק מטוסי ה“טורבו טראש” של חברת כים ניר. במלחמה הם עוד הספיקו לשריפות הבודדות שניצתו עקב נפילת הטילים. על הכרמל בשריפה הנוכחית זה נראה בשלושת הימים הראשונים כמו קרב דוד בגוליית, כשהאחרון מנצח בכל פעם בנוקאאוט, לשמחתנו אחרי ארבעה ימים גם הוא התעייף, לא מעט בשל העזרה שקיבלנו מחברים.
ועוד משפט אחד לסיום, קשה, אבל לצערנו, נכון. אין ספק הפעם מישהו ללא ספק ירים את הכפפה ויטפל סופסוף במערך הכבאות, ולו רק בגלל המחיר הכבד ששולם.

במהלך חודש נובמבר חיסלה ישראל מהאוויר ברצועה שני  פעילי טרור פלסטינים. פעולה שכביכול כל ישראלי התרגל לשמוע עליה בחדשות. אלא שהחיסולים הללו שונים, לא מדובר בפעילי חמאס או גי’האד איסלאמי, אלא בפעילי צבא האיסלאם, הסניף המקומי של אל קאיידה ברצועה. התשתית הזו של צבא האיסלאם הדאיגה את השב”כ הישראלי במהלך חודשים רבים. לאו דווקא בגלל פעילותה ברצועת עזה, אלא דווקא בשל הפזילה שלה לחצי האי סיני. מהחומר המודיעיני שהצטבר על ההתארגנות הזו, מתברר כי צבא האיסלאם תיכנן מספר פיגועים באתרי תיירות לאורך החוף המצרי, פיגועים שהיו אמורים להיות משולבים בחטיפת ישראלים. עוד מתברר שלא רק ישראל הייתה על הכוונת. אסור לשכוח כי מדובר בתנועת אל קאיידה שחרתה על דגלה מאבק בכל סממן מערבי. מתברר שחלק מהמטרות של צבא האיסלם כללו גם את הכוחות האמריקנים שמוצבים בסיני, בכוח הרב לאומי לפיקוח על פירוז חצי האי. סביר להניח שמידע כזה לא הייתה נחלתה הבלעדית של ישראל על כל המשתמע מכך.
נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב היא תגובתו של ארגון החמאס לחיסול של ישראל. באופן פומבי לשון הגינוי הייתה חריפה מאד, אבל מי שאוזנו רגישה לתקשורת הפלסטינית יודע להבחין היטב בין הטונים והניואנסים. חמאס כלפי חוץ גינה, בתוך הארגון היו מי שנשמו לרווחה. חמאס רואה בצבא האיסלם איום על מוסדות השלטון שלו, בדיוק כמו שחיזבאללה פועל נגד גורמי איסלאם קיצוני בדרום לבנון. גם חיזבאללה ובמקרה שלנו גם חמאס מודעים היטב למשוואה ולסכנות שהיא מכילה. יוזמה מקומית של ארגון קטן, יכולה לגרום לנפגעים בישראל, ואז התגובה הישראלית יכולה להיות לא פרופורציונית. כך זה קרה ביולי 2006 אחרי החטיפה, וכך זה היה בינואר 2009 במבצע “עופרת יצוקה”.

תגובות סגורות