רשמיו של אותו ליל שישי מתוח בחדר המצב של משרד החוץ עוד נותרו על רבים במערכת הביטחון. המשפט “טאנטאווי לא עונה” מהדהד עדיין באוויר, אחרי שראש הממשלה הזמני של מצרים גרר רגליים בעוד חייהם של שישה מאבטחים תלויים בחוזקה של דלת ההפרדה בשגרירות הישראלית בקהיר. שאף אחד לא יטעה בקולות המחבקים את ישראל לנוכח מה שאירע בקהיר. כולם מבינים היטב שישראל היא רק הסנונית, המטרה הבאה של ההמון הזועם הוא המערב. לא בכדי היו אלה מדינות המפרץ ובראשן קטאר שקראו לטאנטאווי לסדר אחרי אירוע השגרירות. קטאר כמו דובאי, אבו דאבי וסעודיה מבינות היטב את אפקט ההמון הזועם המוסת על ידי גורמי איסלם קיצוני (האחים המוסלמים במצרים). מהר מאד זה יכול להגיע לפתחם, מה שכבר קורה בימים אלה ממש. בסעודיה החלו מהומות של המיעוט השיעי במזרח המדינה, כאשר אירן נוטלת בכך חלק לא מבוטל מאחורי הקלעים.
אבל על רקע כל זה צריך לשים לב לקולות האחרים במצרים, או ליתר דיוק לקולות שלא נשמעו. בחינה מהירה של המועמדים לנשיאות מגלה לנו שניים שמעורים היטב בדיפלומטיה הבינלאומית. עמר מוסא, לשעבר שר החוץ ומזכ”ל הליגה הערבית, והד”ר מוחמד אל ברדעי, לשעבר יושב ראש הסוכנות לאנרגיה גרעינית של האום. ללא ספק שניים שמכירים היטב את המערב. אף אחד משני האישים האלה שמתמודדים על הנשיאות לא יצא בגלוי נגד מה שקרה בשגרירות. להיפך, שניהם בלשון פתלתלה מעין תמכו בהמון. מוסא בקריאה לשנות את הסכמי קמפ דייויד, ואל ברדעי בשתיקה רועמת.
בכלל אותו אל ברדעי מכונה במסדרונות משרד החוץ כסוכן אירני. “הערביות שלו קדמה לתפקידו כראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בעניין האירני. הוא גרר רגליים לכל אורך הדרך, אפילו שראה את תמרורי האזהרה “אמר לי בזמנו בכיר במשרד החוץ. חיזוק לכך ניתן לראות בדברים הבאים של אל ברדעי, בספרו שיצא בחודש אפריל האחרון: “איראן יכולה להיות כוח מאוד חיובי בעיראק, אפגניסטאן, סוריה, לבנון ועזה. אני לא מבין למה עדיין קיים העימות הזה בין ארה”ב לאיראן. ייעצנו לאמריקאים ולאירופאים שזה הזמן לנהל אתם דיאלוג. זה מצב של רווח הדדי, ואני חושב שיהיה מענה. ההזדמנות קיימת. אני חושב שאנו זקוקים למישהו שלא יחכה שהצד השני ימצמץ. שתי המדינות זקוקות זו לזו למען הביטחון האזורי והעולמי”.
כשקוראים את הדברים האלה מבינים היטב מדוע בישראל מביטים בחשש מאד גדול דרום מערבה לקהיר. במצב הדברים הזה, טאנטאווי, גם כאשר הוא לא זמין… הוא עדיין כתובת.
מבחינת ישראל השאלה היא לכמה זמן, שהרי מצרים הוכיחה כי המורד החלקלק הזה שאליו הגיעה המדינה הופך תלול מיום ליום.
סד התקציב
הקיצוץ בתקציב הבטחון תפס את צה”ל ממש לא מוכן. המחאה החברתית ומיד אחר כך דוח טרכטנברג הציב לנגד הפוליטיקאים אתגר משמעותי. יש שיגידו עד כדי איום ממשי על כיסאם. לכן, מיד כשהבינו כי מתבקש שינוי, הופנו מיד כל האצבעות של הכיס העמוק ביותר בתקציב , תקציב הביטחון.
“הקיצוץ הריאלי בתקציב, כפי שזה נראה היום עומד על כ- 6.6 מיליארד שקל”, אומר קצין בכיר בזרוע היבשה. “בתקציב כזה כאשר אני בא לתכנן תכנית חומש, אני חוזר אחורה. אחורה במובני אימונים זה אומר שמפקד חטיבה במילואים יכול לגמור קדנציה בלי תרגיל חטיבתי משום שפשוט אין כסף לאימונים”. זו בדיוק הזעקה שיצאה מהרמטכ”ל עם היוודע דבר הקיצוץ. “אתם מחזירים את צה”ל לימי טרום מלחמת לבנון”, אמר גנץ לראש הממשלה בפגישה שקיימו השניים בשדה התעופה לפני צאתו של נתניהו לעצרת האום בסוף חודש ספטמבר. בינתיים אף אחד במשרד האוצר לא מתכוון לוותר לעמיתים במשרד הביטחון. איבה רבת שנים שוררת בין שני המשרדים האלה, איבה שצצה בכל פעם שצריך לדון על התקציב. בכלל במשרד הביטחון דיברו עד לפני כמה חודשים על תוספת תקציב משמעותית לנוכח הצונמי המדיני ששוטף את אזורינו. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד. שר הביטחון ברק, (כאמור פוליטיקאי בעצמו) מבין היטב את מרחב הפעולה הצר שנקלע אליו. מצד אחד הוא מחויב להיות קשוב לרחשי הציבור ולתכתיבי הממשלה, מצד שני הוא חתום על מדיניות הביטחון של ישראל. ככזה הוא מבין היטב שצה”ל צריך לשנות כיוון חשיבה, במיוחד לנוכח גרירת הרגליים של ארצות הברית בעניין הגרעין האירני ועוד יותר בעניין המתרחש במצרים. בכלל, מצרים היא מוקד דאגה מבחינת ישראל, ולאף אחד אין יכולת לחזות איך היא תראה בעוד חמש שנים. נזכיר לכם בעניין הזה היכן הייתה תורכיה לפני חמש שנים…
לכן שר הביטחון בחר במעין “משפט שלמה”. חייבים להגדיל את תקציב הביטחון דרך הגדלת מסגרת התקציב. כלומר לתת למדיניות החברתית אבל לא על חשבון תקציב הביטחון. נתניהו וברק מבינים היטב את מקומם הפוליטי. שניהם נבחרו אחרי מלחמת לבנון השנייה, כהתרסה ציבורית על ניהול המלחמה הכושלת ביולי 2006. מה שמזכיר את עליית הליכוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. לכן, ראש החץ הזה נתניהו-ברק, מבין כי הוא לא יכול להחזיר את צה”ל אחורה בנושאי הכשירות, ההתעצמות ומוכנות העורף.
באופן פרדוקסאלי מי שנחשב לאופוזיציה בעניין הזה הוא שר האוצר יובל שטייניץ. על המצב הזה בדיוק אמר בזמנו ראש הממשלה אריאל שרון “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”. (זה קרה כאשר שרון הותקף כראש ממשלה על “רפיסותו” כביכול כלפי הפלסטינים באינתיפאדה השנייה). שטייניץ כחבר כנסת באופוזיציה ויושב ראש ועדת חוץ ובטחון היה הסנגור הראשי של הגדלת תקציב הביטחון, במיוחד בזירה הימית. יותר מכך, שטייניץ היה מי ששפך כל העת מים קרים על השלום עם מצרים כאשר טען כי המצב במצרים לא יציב ומסוכן מאד. ועוד, היה זה שטייניץ שקרא להתנגד להכנסת כוחות מצרים לחצי האי סיני כדי להילחם בהברחות. היום זהו שטייניץ כשר אוצר שמבקש לקצץ בצה”ל דווקא אחרי שתחזיתו הקודרת התגשמה.
