מאת: אמיר בר שלום.
הנה לפניכם תרחיש, יש שיקראו לו דימיוני יש שיגידו מציאותי תשפטו אתם.
בתוך כמה שבועות נופל שלטונו של באשר אל אסאד. המוני סורים חוגגים ברחובות את סופה של השושלת העלאווית ששלטה במדינה במשך חמישה עשורים ביד ברזל. אלא שאחרי שבוע של חגיגיות מתחילים לשאול עצמם ההמונים את השאלה המתבקשת, מה עכשיו? מי יקח את השלטון? שלטון שלרבים בסוריה הוא השלטון היחיד שידעו מאז נולדו. האופוזיציה הסורית פעילה מאד, והיא זו שבמהלך המהומות מזינה את התקשורת הבינלאומית בעשרות סרטונים על רצח ההמונים והאכזריות ברחובות סוריה. האם היא – האופוזיציה בשלה דיה ומגובשת מספיק לקחת את השלטון? לא ברור. אפשרות נוספת היא שקיעה של המדינה בכאוס פוליטי פנימי. זו האפשרות הגרועה ביותר לישראל ,לארצות הברית ,לאירופה ובעיקר לתורכיה.
ארסנל הנשק שבידי הצבא הסורי אמנם נחשב למיושן מאד אבל יחד עם זאת מסוכן מאד. בידי סוריה מאות טילים ופצצות כימיות וביולוגיות. ישראל, תורכיה והמערב (לאו דווקא בסדר הזה…) מודאגות מאד מנפילה של נשק כזה בידי המון זועם, ואולי גרוע מכך, בידי אחד ארגוני הטרור שמצאו אוזן קשבת וכתף חמה בדמשק, בימי שלטונו של בשאר אל אסאד. מיותר לציין כי הארגון המסוכן מכל בהקשר הזה הוא חיזבאללה שנהנה מקו אספקה ישיר בין דמשק לבקעה הלבנונית. לא אחת הזהירה ישראל את סוריה בדרכים שונות כי לא תעבור לסדר היום על העברת נשק מפר איזון מסוריה לתוך לבנון. היום הפך המצב לאבסורד, לישראל אין על מי לאיים, מה שהופך את המצב למסוכן הרבה יותר.
בהקשר הסורי צריך לומר שלא רק ארצות הברית לוטשת עיניים בדאגה לנעשה במדינה. מי שמוטרדת מאד היא תורכיה. בעת האחרונה רבו הפרסומים על עזרה צבאית ולוגיסיטית שמעניקה תורכיה למורדים הסורים. אנקרה פעילה מאד בעניין הסורי, ולא בגלל הסבל האנטי הסורי. אנקרה של ארדואן מודאגת מאד מזרם הפליטים הבלתי פוסק לשטחה. (פליטים זה עניין הומני, אבל רק כאשר הם פלסטינים ולא בשטחנו, אומר ההגיון התורכי…).
ההצהרות האחרונות של שר הבטחון כאילו ימיו של השליט הסורי ספורים, נסמכות על ההערכות היומיות, השבועיות והחודשיות שמונחות על שולחנו של אהוד ברק. נראה כי בשאר אל אסאד נאחז בכוחותיו האחרונים בשלטון הנשען על קני טנקי הטי 72 וחטיבת המשמר הנשיאותי הנאמנה לשלטון העלאווי. אלא שמול המדינות המצפות בכליון עיניים לנפילת אסד, יש מי שמחזיק לו אצבעות, רוסיה בראשן. מוסקבה רואה בסוריה אחיזה כמעט אחרונה במזרח התיכון, שהולך ופונה מערבה. אבל לא רק. סוריה מבחינת רוסיה היא לקוח נאמן של תעשיית הנשק הרוסית. בתחילת החודש דיווחה רוסיה כי העבירה לדמשק מערכתטילי חוף-ים מתקדמת על קולית, כחלק מעיסקת נשק שנחתמה עימה בעבר. אבל לא רק בנשק עסקינן, ולרוסיה זו הזדמנות מצויינת להתגרות שוב בארצות הברית שדוחפת לבידוד בינלאומי וכלכלי של סוריה. במהלך החודש הקרוב אמורה להגיע ספינת קרב רוסית לנמל טרטוס בצפון סוריה, כחלק מחיבוק הדב (הרוסי) לאסד.
ועוד לא אמרנו כלום על איראן. הרי ברית אסטרטגית כרותה בין המדינות. האינטרס האירני ברור אסאד בשלטון משרת את מטרת האייטולות. הקשר והעורף הלוגיסטי לחיזבאללה יימשך, וזה קריטי לטהרן ביום פקודה, אם וכאשר יותקפו מתקני הגרעין. חיזבאללה חזק ומאיים על ישראל, הוא חלק מהתגובה האירנית המתוכננת.
ואחרי כל זה צריכה להישאל השאלה, האם האינטרס הישראלי הוא עדיין נפילתו של אסאד? לא ברור. בדיוק לזה מתכוון שר הבטחון כשהוא אומר שלפתחה של ישראל מונחים בימים אלה סיכונים רבים ומעט סיכויים. אלא שעד כמה ששלטונו של אסד הבן היה מסוכן לישראל מבחינת תמיכתו בחיזבאללה וחבירתו לאירן, עדיין פעלו עליו גורמי ריסון. הראשון בהם הוא כמובן שרידתו של השלטון העלאווי ושולת אסאד. הוכחה לכך ראינו בספטמבר 2007, עם תקיפתו של הכור הסורי על ידי ישראל (על פי פרסומים זרים). אסאד למרות ארסנל הנשק שלו והעלבון, לא תקף חזרה. החשבון שהוא עשה אז, היה נכון. הוא יצליח לפגוע בישראל אבל לא להשמידה, מה שלא בהכרח נכון לגבי שלטונו עם תגובת הנגד של צה”ל. מבחינת ישראל האירוע הזה היה אירוע מעצב. אסאד מורתע הוא בהחלט גורם מייצב באזור. העלמות השלטון הזה, וקריסת סוריה, תשמוט את תג המחיר ותשחוק את יכולת ההרתעה של ישראל. לכן, בטווח הקצר מדובר בסיכון עצום מבחינת האינטרס הישראלי, בטווח הארוך יש סיכוי לשלטון סורי מתון, שאולי ישנה כיוון ויצטרף למחנה השלום. אולי…
לכל שוחרי האביב הערבי, כאן בישראל ובמיוחד אלה מעבר לים, טפחה המציאות המצרית על הפנים. באחד המאמרים הקודמים שלי טבעתי את המושג “דמוקרטיה היא רהיט של איקאה”. משמע, אי אפשר ל”הרכיב” אותה בכל מדינה באופן מלאכותי. דמוקרטיה היא תהליך חברתי, שלעיתים עקוב מדם. כך זה היה בארצות הברית ב- 1776, כך בצרפת בימי המהפיכה וכך גם בישראל בפירוק המחתרות והטבעת “אלטלנה”. די להביט בשכנינו הפלסטינים ולהבין מה קורה לעם שכופים עליו דמוקרטיה מבלי שהוא מוכן. שהרי העקרון ברור מאד: דמוקרטיה היא איזון של כוחות בחברה, מתוך רצון הדדי לשמור על מסגרת שלטונית נבחרת על פי רצון העם. התרגום המזרח תיכוני לכך הוא שברגע שאחד הצדדים חזק מספיק ואינו מרוצה, הוא שובר את ההסכם השביר שנקרא שלטון הרוב. האם סוריה מוכנה לכל זה אחרי עשרות שנים של דיקטטורה רודנית אכזרית? תשפטו אתם..
