אמיר בר שלום
פיגוע הנגמ”שים בגבול ישראל מצרים תפס את הנשיא המצרי החדש מורסי, לא מוכן. סטירת הלחי המצלצלת שספג העמידה אותו באור בעייתי מאד מול קהל בוחריו בפרט ומול הציבור המצרי בכלל. נשיא חדש שנישא כל הדרך לארמון הנשיאות על גלי האסלאם הקיצוני, סופג פיגוע קשה, מאיסלאמיסטים קיצוניים שמאגפים אותו מימין. אסור להקל ראש באתגר שהציב הטרור מסיני לפתחו של מורסי. נשיא מצרי שצריך עכשיו גם לתת הסברים לחמש עשרה משפחות של חללים מצריים, אירוע שלא היה כמוהו בתקופת שלטונו של הנשיא המודח מובארכ. במצרים הנוכחית מנצלים כמובן את המצב לטובת האג’נדה. משהו כמו “אל תתנו לעובדות להרוס תאוריה טובה”. כך מצאו עצמם שר ההגנה טאנטאווי והרמטכ”ל ענאן, מודחים. מדוע? שהרי מישהו צריך לשלם את המחיר, וכך משלים מורסי את ההפיכה כאשר הוא מנטרל את אחרון המעוזים של השלטון הישן, בדמות המועצה הצבאית העליונה ששחקה אותו מכל עבר. הכל דמוקרטי, כשר אבל מסריח ומבחינת ישראל מסוכן מאד. לא בכדי נפוצו מיד אחר כך שמועות על כך שמצרים מעוניינת לשנות את הסכם השלום עם ישראל. התהליך הדמוקרטי הזה של מורסי מזכיר מאד את התהליך שעברה בשנים האחרונות טורקיה תחת ארדואן. בימים בהם הייתה טורקיה מועמדת לאיחוד האירופי, היוותה החוקה הטורקית מכשול בפני קבלתה, שכן הצבא הוא זה שהחזיק בסמכות העליונה במדינה. את עקרון שומר החוקה, יצר בזמנו אטאטורק, שראה בכך את מנגנון השמירה היחידי בהפרדת הדת והמדינה. באיחוד האירופי לחצו לשנות את הסעיף הלא דמוקרטי הזה, וכאן החל תהליך איטי של כרסום בסמכות הצבא. לוואקום הזה נכנס ארדואן וכך לאחר שניטל כוחו של הצבא הודחה כל הצמרת הביטחונית הטורקית והוחלפה בקצינים שיישרו קו עם האיסלאמיסטים. אגב, מי שלא הודח וסירב ליישר קו מצא עצמו מואשם בניסיון הפיכה. לשם מורסי עדיין לא הגיע, אבל צריך לתת לו זמן…
ובחזרה לפיגוע הנגמ”שים. סביר להניח שמורסי ינצל אותו עד תום כדי לכרסם בהסכמי השלום עם ישראל. לא מן הנמנע שכבר בקרוב נראה את הצעד הבא של מצרים החדשה, זו שתדרוש עכשיו להכניס יותר כוחות לחצי האי כדי להשתלט עליו חזרה. כביכול דרישה לגיטימית שאפילו עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי למגר את הטרור מסיני. אלא שהדרישה הזו יכולה להפוך למצב קבוע שכן מצרים תמיד תטען כי היא חייבת לשמור על המשילות בסיני, וכך ינעם הדבר לאוזניים בינלאומיות וידחק את ישראל לפינה. צעד אפשרי נוסף הוא הסדרה שבשתיקה עם שבטי הבדואים בסיני. כלומר הבטחה מצד הבדואים לשקט ואי פגיעה בחיילים ובאינטרסים מצרים בסיני ומנגד הבטחה שלטונית למתן חופש פעולה כלכלי בחצי האי. “חופש פעולה כלכלי” כזה פירושו יכול להיות העלמת עין מצרית מתעשיית הברחות הסמים לישראל והנשק לרצועת עזה. כל האפשרויות יחד או כל אחת לחוד היא מבחינת ישראל רעה מאד. הכדור בעניין זה נמצא במגרשה של ארצות הברית. עד כמה תסכים ארצות הברית, שמממנת חלק ניכר מהכלכלה המצרית, ללחוץ על מצרים. בל נשכח שהנשיא אובמה נמצא כרגע בעיצומו של מסע בחירות, לכן כל צעד קיצוני במדיניות חוץ יכול להשפיע מיד על סקרים. שוב בעייתי מאד מבחינת ישראל שמוצאת עצמה בכל פעם מחדש, בולעת צפרדע מצרית ושותקת.
אם בארצות הברית עסקינן, הרי שאי אפשר להתעלם מחילופי המסרים הבוטים בין ירושלים לבית הלבן. במילים פשוטות ניתן לומר זאת כך: הבית הלבן מנסה לדבר לציבור הישראלי מעל ראשו של ראש הממשלה, וישראל מנסה לקבל מארצות הברית התחייבות מפורשת לעצירת הגרעין האיראני. בלי זאת, המשפט כל האופציות על השולחן מקבל משמעות אחת מאד ברורה. לא בכדי יוצאים עכשיו האמריקנים בבליץ תקשורתי. החשש הגדול הוא ממסקנה חד משמעית ישראלית כי הנשיא אובמה עומד לאמץ את מדיניות ההכלה של קודמיו, למרות ההבטחה המפורשת שלו למנוע איראן גרעינית. בכירים במערכת הביטחון הצביעו לא פעם על ממשל קלינטון שדיבר בטון דומה על פקיסטאן וצפון קוריאה, ובסופו של דבר העדיף את ההכלה על פני עימות. את התוצאות, מיותר לציין, אנו רואים היום עם כורים פעילים בצפון קוריאה ופקיסטאן וידע שעובר לכל המרבה במחיר. כיצד יגמר כיפוף הידיים הזה? לא ברור. אובמה חושש להתעורר לתקיפה ישראלית שתעמיד אותו במבחן קשה של מחויבות לישראל ערב בחירות. החשש הישראלי הוא מנשיא אמריקני בקדנציה שנייה שלא חייב כלום לאף אחד, אולי גם לא לקהל בוחריו היהודי, שהסתמך על הבטחות שנעמו לאוזניו ערב הבחירות.
אבל צריך להתייחס לעניין הזה גם מזווית הפוכה. נשיא חדש בבית הלבן יצטרך ללמוד את הסוגיה האיראנית. אף נשיא, מבריק ככל שיהיה לא יצא מיד למלחמה, כל שכן נשיא רפובליקני. לעומת זאת בפני נשיא בקדנציה שנייה שמשוחרר משיקולי בחירות, וליווה באופן רציף ומעמיק את הסוגיה האיראנית, פרוסה קשת גדולה יותר של אפשרויות. רק אובמה יכול לומר לעם האמריקני ולעולם כי מיצה את כל הצעדים האפשריים לעצור את איראן. השאלה היא עד כמה הוא יהיה נחוש לעשות זאת, ולעמוד מאחורי המשפט שלו: “ארצות הברית תמנע מאיראן להיות גרעינית”. זהו סימן השאלה שמרחף ומעיב כיום על השיח הישראלי אמריקני, שיח שללא ספק ידע ימים טובים יותר.
