מאת: אמיר בר שלום. “אני מקווה לעמוד כאן בשנה הבאה ולדווח לכם כי הודו חתמה עם חברת “רפאל” על קניית מערכות “כיפת ברזל” לצבאה”, כך צוטט אורון אוריול, סמנכ”ל “רפאל” בתקשורת ההודית, במהלך הצגתה של מערכת כיפת ברזל בסלון האווירי שנערך בתחילת פברואר השנה בבנגלור הודו.
לראשונה מאז הפכה למבצעית הוצגה סוללת “כיפת ברזל” מחוץ לישראל. התקשורת הבינלאומית שמיהרה לדווח על כך פירשה את הצגתה של המערכת באירוע בינלאומי כאור ירוק של מערכת הביטחון הישראלית לחברת “רפאל”, להתחיל בשיווקה בעולם.
“כל קשת המדינות מהמזרח התיכון ובואכה דרום מזרח אסיה הן מדינות שמנהלות סכסוך כזה או אחר”, אומר עוזי רובין, לשעבר ראש פרויקט “חומה” במשרד הביטחון וכיום יועץ עצמאי בתחום ההגנה מפני טילים. “כל סכסוך כזה בין אם הוא על רקע דתי או אידיאולוגי הוא שוק יעד של מערכת “כיפת ברזל”. אין ספק שמדובר ב”סינדרלה” של מערכת הביטחון, במהלך מבצע “עמוד ענן” עקבתי אחרי הדיווחים בעולם על ביצועי המערכת והיה לי ברור שההתעניינות בה תגיע מיד אחר כך”.
כנראה שלא בכדי נבחרה התערוכה בבנגלור כדי לחשוף את המערכת. מיד בתום מבצע “עמוד ענן” הגיע לישראל רמטכ”ל צבא הודו לביקור רשמי. בישראל סימנו מזמן את תת היבשת כשוק יעד עיקרי ליצוא הביטחוני. על פי נתונים של מכון המחקר STOCKHOLM INTERNATIONAL PEACE RESEARCH INSTITUTE, הודו הפכה לקניינית הנשק הגדולה בעולם, בעשור השני של האלף הנוכחי. במהלך שנת 2011 הוציאה הודו 44.28 מיליארד דולר להצטיידות צבאית. על פי חוקרי המכון עיקר הדאגה ההודית, מלבד המתח עם פקיסטאן הוא נוכחות ושליטה באוקיינוס ההודי, על מנת להבטיח דומיננטיות ושליטה בנתיבים למזרח התיכון. הודו כמו ארצות הברית מודאגת מאד מנוכחותה ההולכת וגוברת של סין באזור הזה. על פי התכנית הרב שנתית של מערכת הביטחון ההודית, צבא הודו אמור להוציא בעשור הקרוב עוד 150 מיליארד דולר להצטיידות ביטחונית. על פי התקשורת ההודית, משלחת גדולה של צבא הודו ונציגים בכירים ממשרד ההגנה במדינה הגיעו לסדרת פגישות עם אנשי “רפאל” בביתן החברה בבנגלור. במערכת הביטחון הישראלית וכן בחברת “רפאל” סירבו למסור פרטים על תוכן הפגישות, אבל דיווחים בכלי התקשורת בעולם הצביעו על התקדמות במגעים בין הצדדים. על פי הדיווח בסוכנות ידיעות אמריקנית שציטטה מקור ישראלי, הודו מבקשת לרכוש מערכות “כיפת ברזל” להגנה על מתקנים חיוניים בשטחה. במסגרת המגעים מבקשת הודו לייצר רכיבים של המערכת במפעלים שלה כחלק מעסקה כוללת. במסגרת הדיונים הראשוניים עלתה גם התעניינות הודית בשדרוג מערך המל”טים הישראלים שמפעיל חיל האוויר שלה וכן רכישה של מערכות חץ להגנה מפני טילים בליסטיים.
“אין ספק שביצועי “כיפת ברזל” במבצע האחרון בעזה שברו הרבה מאד קונספציות שגויות בהגנה מפני טילים” מספר עוזי רובין. “למרות שאני הייתי בטוח מאד בביצועי המערכת כבר בשלב התכנון, במהלך השנים נתקלתי בהרבה מאד סקפטיות לגבי המערכות האלה ולא הבנתי מדוע. מתברר שהניסיון המבצעי היחיד של יירוט טילים ורקטות היה עד “עמוד ענן”, מלחמת המפרץ הראשונה. אז הביצועים הדלים של מערכת ה”הפטריוט” בישראל ובערב הסעודית, היו בבחינת נורת אזהרה למקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות. ההנחה הייתה שיירוט טילים הוא דבר בלתי אפשרי, הייתי מכנה את זה כטראומה שנצרבה בתודעה. במהלך מבצע “עמוד ענן”, עם ביצועי יירוט של 85% + למערכת “כיפת ברזל”, הקונספציה הזו נשברה ולכן אנחנו רואים את ההתעניינות כיום במערכות היירוט הישראליות”.
אם כך האם אתה רואה את התערוכה בבנגלור והמגעים המתקדמים עם הודו כתחילתו של “תור הזהב” של רפאל שתהפוך עם “כיפת ברזל” אולי ל”טבע” של התעשייה הביטחונית?
“לא הייתי ממהר לקפוץ למסקנות” , עונה רובין. “מערכת כיפת ברזל בשימושים הישראלים שלה היא בהחלט הצלחה, אבל צריך לזכור כי המקרה של ישראל הוא ייחודי מכמה סיבות. ישראל היא מדינה קטנה מאד שמאויימת בכל שטחה על ידי טילים מכמה חזיתות. כלומר תפיסת הביטחון צריכה להיות מאד מחמירה. הגנה הן על מתקנים חיוניים והן על ריכוזי אוכלוסייה. זה לא המצב בהודו, דרום קוריאה או כל מדינה אחרת המאוימת על ידי טילים. במדינות גדולות כאלה מערכת “כיפת ברזל” אמורה להגן לא על תושבים אלא רק על מתקנים חיוניים או מה שהמדינה מגדירה כאזור חיוני. ההיגיון הזה אגב נכון גם לגבי האמריקנים. אני בטוח שגם הם מבינים את יעילות המערכת לצרכים הספציפיים שלהם. אני חושב שאם האמריקנים היו ממשיכים לשהות בעיראק ואפגניסטן, הם היו ללא ספק רוכשים מערכות “כיפת ברזל”, להגנת הבסיסים שלהם שספגו במהלך השנים תקיפות קשות מאד של ירי רקטי לסוגיו השונים”.
כמו בכל עסקה ביטחונית הנרקמת בין ישראל למדינות אחרות צצה ועולה השאלה של האישור האמריקני. במקרה של “כיפת ברזל” הפיתוח כולו נעשה בכסף ישראלי ועל ידי חברות ישראליות: “רפאל” כקבלן ראשי, “אלתא” בנתה את המכ”מ ו-“אמפרסט” את מערכת השליטה והבקרה. ארצות הברית שהייתה ספקנית באשר ליכולת וקצב הפיתוח של המערכת, הזרימה כסף לפרויקט בשלבים מאוחרים של הפיתוח, רק אחרי שהתרשמה מביצועי היירוט הראשונים בשלב הניסויים. על פניו נראה שהעסקה עם הודו לא אמורה להוות בעיה לישראל, שכן בעבר אישרה וושינגטון עסקאות דומות בין המדינות, כמו למשל מערך מטוסי ההתראה והמודיעין
“פלקון”, שבנתה התעשייה האווירית לחיל האוויר של הודו. נתון נוסף שמחזק את ההערכה כי ארצות הברית לא תתנגד לעסקה, הוא העובדה ש”כיפת ברזל” היא מערכת ייחודית בעולם ולא קיימת לה מקבילה אמריקנית.
“לא צריך תור ארוך של קונים כדי להחזיר את ההשקעה הישראלית במערכת”, אומר עוזי רובין.
להערכתי מספיקות שלוש – ארבע עסקאות כדי להרוויח בפרויקט הייחודי הזה. בסופו של דבר לא מדובר בפרויקט יקר מאד במונחים צבאיים. המרכיב העיקרי של המחיר הוא כמות המיירטים, ולכן זוהי עסקה עם יכולת גמישות מאד גדולה”
האם בשיווק לחו”ל של מערכת כל כך מתקדמת ופורצת דרך אין חשש מזליגת ידע ייחודי?
“חשש קיים. בעבר כשהייתי עוד במערכת הביטחון השאלה הזו עלתה בכל עסקה. אני יכול לומר באופן חד משמעי שאם יש ספק בעניין הזה, תמיד בוחרים בהנחה המחמירה. היו מקרים שבהם בחרנו שלא לספק את המוצר מחשש לזליגת ידע. אני מניח שאם “רפאל” קיבלה אור ירוק למכירת “כיפת ברזל” העניין הזה נבחן”.
נזכיר כי מלבד הודו, גם דרום קוריאה וטיוואן הביעו עניין במערכות “כיפת ברזל”, אם כי לא באופן רשמי ומתקדם כמו חיל האוויר ההודי. בינתיים ההתעניינות נעשית מתחת לרדאר התקשורתי, בעיקר דרך גישושים של שליחים בדרגים נמוכים. אין ספק שחשיפת המערכת לעולם, היא בבחינת בשורה ל”רפאל” ולתעשיות האחרות, אם כי בשלב הזה מוקדם מידי לברך על המוגמר, שהרי את הכסף… סופרים במדרגות.
