ישראל פרקר www.wines-israel.co.il
לאחרונה השתתפתי באירוע ייחודי וחגיגי שנערך בביתו שביפו, של שגריר צרפת בישראל, מר פטריק מזונאב.
השגריר העניק את עיטור מסדר ההצטיינות החקלאית של צרפת לפרופסור פדרו פרלינר, מנהל המכונים לחקר המדבר ע”ש יעקב בלאושטיין ולמר אלי בן זקן מייסד ובעל יקב קסטל שבמושב רמת רזיאל.
בערב נשא ברכות גם שר החקלאות מר יאיר שמיר.
כמקורב לענף היין בארץ אני מתרכז בהמשך כתבה זו יותר באריכות, לכבוד הרב לו זכה אלי בן זקן בקבלת עיטור האבירות מטעם ממשלת צרפת זהו כבוד גם למדינת ישראל.
יקב קסטל הממוקם במושב רמת רזיאל שבהרי ירושלים הוא אחד מיקבי הבוטיק הראשונים שהוקמו בארץ. היקב הוקם ע”י אלי בן זקן ובניו איתן ואריאל.
הכרם הראשון של היקב ניטע בשנת 1988, בסמוך ליקב וזאת על פי מסורת צרפתית הנהוגה בבורדו ובבורגון.
הבציר הראשון היה בשנת 1992 ולאחר התיישנות בחביות עץ אלון, יצא בשנת 1995 יין Castel Grand Vin לראשונה בכמות של 600 בקבוקים.
כיום, משתרעים כרמי היקב על שטח של 130 דונם בגובה 700 מטר.
יינות היקב זכו להכרה בינלאומית ולשבחים רבים ברחבי העולם.
להלן דברי השגריר הצרפתי בפתיחת הערב החגיגי בו נלגמו יינותיו הלבנים והאדומים של יקב קסטל:
קהל נכבד, לעיתים קרובות מתייחסים אל ישראל כאל “אומת הסטארט אפ”. בישראל אכן קיים ריכוז ייחודי בעולם של חברות הייטק. עם זאת, הדבר רחוק מלהיות יתרונה היחידי, מפני שישראל היא גם מדינת חקלאות. החקלאות עמדה בבסיס הפיתוח הדמוגרפי והכלכלי שלה. אני חושב למשל על בית הספר החקלאי במקווה ישראל, בית הספר היהודי הראשון בארץ, שנוסד ב-1870, ושהיום פועלים בשטחו חטיבת הביניים והתיכון הצרפתי-ישראלי על שם ריימונד לבאן.
החקלאות ממלאת תפקיד מרכזי גם בישראל של היום. ישראל פיתחה ידע ויכולות מובילים בתחום של חקלאות בתנאים צחיחים וצחיחים למחצה, בהתבסס על הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.
שגרירות צרפת בישראל פועלת לחיזוק שיתוף הפעולה המדעי והכלכלי בין שתי המדינות בכל ענפי החקלאות. אני כבר יכול לבשר לכם שב-2014 יתקיים כנס צרפתי-ישראלי מקיף בנושא, וכן צפויה להגיע משלחת ממכון המחקר האגרונומי של צרפת, ה-INRA. אירועים אלה מעידים על ההערכה הרבה שרוחשת צרפת להישגיה המופלאים של החקלאות הישראלית. עדות נוספת לכך היא העובדה כי הערב אנו מעניקים את עיטור ההצטיינות החקלאית לשני ישראלים יוצאי דופן.
אתחיל בך, פרופ’ פדרו ברלינר. נולדת בארגנטינה להורים שנמלטו מגרמניה הנאצית, ועלית ארצה ב-1970. בישראל גילית את ייעודך: מציאת פתרונות לבעיות הכרוכות באספקת מזון לאוכלוסיות המתגוררות באזורים צחיחים. בחרת אז ללכת בנתיב שהתווה בן גוריון, אשר ביקש “להפריח את המדבר”, והחלטת להצטרף לפקולטה לחקלאות ברחובות.
בשנת 1992 אוניברסיטת בן גוריון בנגב גייסה אותך כחוקר-חבר במכון לחקר המדבר ע”ש יעקב בלאושטיין. מכון זה, הנמצא בשדה בוקר, כולל שלוש יחידות בעלות התמחות ספציפית, ובכלל זה יחידה לחקלאות ולביוטכנולוגיה, שבה אתה מכהן, ואשר ממומנת על ידי תורמים צרפתים. למכון בלאושטיין יצא שם עולמי, והדבר קרה במידה רבה בזכותך. ב-2010 התמנית למנהל המכון.
הקריירה שלך רצופה בתגליות ובהמצאות רבות. אזכיר כאן רק אחת מההמצאות שלך, שמדהימה אותי בגאוניות ובפשטות שלה כאחת. מדובר בביוטופים מלאכותיים המאפשרים אופטימיזציה של צריכת מים במדבר.
כגמול על חזונך זה ועל פועלך, וכאות הוקרה לאוניברסיטת בן גוריון ולעמיתיך במכון ע”ש יעקב בלאושטיין, העובדים בעבודת צוות ראויה להערצה, אני מתכבד להעניק לך, פרופ’ פדרו ברלינר, עיטור אביר במסדר הצטיינות החקלאית של צרפת.
כעת אעבור לצוות מסוג אחר, שראוי גם הוא לגמול ולהוקרה. צוות משפחתי. הצוות שלך, מר אלי בן-זקן. אבל לפני שאגיע לכך, הרשה לי לעשות סטייה קטנה ולדבר על העבר שלך. עבר שז’ורז’ מוסטאקי היה יכול לכתוב עליו שיר. דרך אגב, ממש כמו מוסטאקי, גם אתה נולדת באלכסנדריה שבמצרים. היה זה בשנת 1944. ב-1958, בעודך נער צעיר, נאלצת לעזוב את מצרים עקב שינוי המשטר. על דרכונך הוטבעה חותמת יציאה פשוטה, בצירוף ההערה: “ללא חזרה”.
בשעה שמשפחתך השתקעה באנגליה, נסעת אתה ללמוד באנגליה. עם תום בחינות הבגרות, חזרת למילאנו ומשם המשכת לז’נבה שבה רכשת לך תואר של מתורגמן בשפות צרפתית, אנגלית ואיטלקית.
ב-1967 נסעת לישראל ממניעים ציוניים, מתוך מטרה לתמוך במדינה, שנמצאה אז במצב מלחמה, באמצעות עבודה במושב. ההתנסות החקלאית הזו השפיעה עליך. לאחר שהפכת את העלייה שלך ארצה לרשמית, ב-1970 – אותה השנה שבה עלה גם פרופ’ ברלינר – קנית חווה ברמת רזיאל שבשפלת יהודה. התחלת בגידול עופות, אך זה הסתבר מהר מאוד כבלתי מספיק לפרנסת המשפחה. כך קרה ששוב החלטת לשנות כיוון. ב-1980 פתחת בירושלים פיצריה בשם “מאמא מיה”, והיא הפכה מהר מאוד לאחת המסעדות הפופולריות בעיר.
בהמשך בחרת בצרפת, שהיא ארץ שאתה רוחש לה אהבה עמוקה, בעיקר בזכות העובדה שלמדת בתיכון יהודי דובר צרפתית באלכסנדריה. בצרפת גילית את היינות הצרפתיים, שהם חלק בלתי נפרד מעולם הגסטרונומיה. בעבורך, הייתה זו התגלות. וכך נטעת ב-1989 כרם מול ביתך. אמרת אז שזה רק כדי לשתות עם חברים. כבר אז התנבאה רעייתך, שמהזרע הזה עוד יצמח עסק גדול.
ואכן, יצא לך יין מצויין! בתוך עשרים שנה בלבד, היינות שלך – מכיוון שישנם ארבעה: שניים אדומים, אחד לבן ואחד רוזה – עשו להם שם של מי שנמנים עם היינות הטובים בעולם – כך לדעת ייננים רבים. היקב שלך, שלו הענקת את השם “קסטל”, התרחב ומסוגל היום לייצר כ-100,000 בקבוקים בשנה. את ההרפתקה הזאת עברת עם כל המשפחה: אשתך, בתך, בנך וחתנך, כאשר כל אחד מהם תורם מיכולותיו, מכישרונו ומאישיותו.
כמו אצל פרופ’ ברלינר, אני מזהה גם אצלך שילוב בין שורשיות חזקה מאוד ביחס לארץ הזו ולהיסטוריה שלה, לבין פתיחות גדולה אל העולם. “קסטל” הוא היין הראשון בעידן המודרני המיוצר בחבל יהודה; כפי שאתה אוהב להזכיר, זהו האזור שבו יוצר היין ששימש בבית המקדש. והיום היין הזה מיושן בחביות צרפתיות, ובהתאם לשיטה צרפתית, שממנה אינך חדל לשאוב השראה.
אך טבעי, אם כן, שהערב אתה מקבל עיטור צרפתי. אני מתכבד להעניק לך, מר אלי בן-זקן, עיטור אביר במסדר ההצטיינות החקלאית של צרפת.
לאחר שקיבל את המדליה היוקרתית נשא אלי בן זקן דברי תודה בשפה הצרפתית, ואיש היין יאיר היידו הקריא את תרגומם בעברית:
כבוד השגריר מזונאב, כבוד השר שמיר, גבירותיי ורבותיי, חברים יקרים.
בפתח דבריי, אני מבקש להתנצל בפני חבריי הישראלים, ילדיי ונכדיי, על שנאומי זה הוא בצרפתית ולא בעברית. אני עושה זאת לא רק מפאת רצוני לגמול לצרפת על הכבוד שהיא מעניקה לי היום, אלא בעיקר כיוון שבנסיבות הנוכחיות, אין שפה אחרת שבה אוכל לבטא עצמי טוב יותר, מלבד השפה הצרפתית.
בהביעי רחשי תודה לצרפת, ברצוני להוסיף ולציין כי שני הזוכים היום בעיטור הם ישראלים שמוצאם בארצות הגולה. עולים חדשים. ההכרה לה זכו מצרפת עבור פועלם היא גם ההכרה ביכולתה של מדינת ישראל לאפשר לבנייה, יהא אשר יהא המקום ממנו באו, להשתלב ולפרוח.
כנודד נטול זכויות, יהודי נודד, לעמוד כאן בפניכם הערב, הוא לגבי בגדר הפתעה גמורה, דבר בלתי צפוי לחלוטין ומעולם לא העליתי על דעתי שכך יקרה.
בן יחיד, לסם, סוחר יהודי קטן מאלכסנדריה, מצרי מזה שני דורות, אך עדיין חסר נתינות, שנאלץ לעזוב את ארצו כשברשותו אשרת נסיעה “בתוקף לשישה חודשים ועליה מצוין -הלוך מבלי חזור” ואם איטלקיה צעירה, אינס, שבשנת 1958 פתחה בפנינו את שערי איטליה, נעקרתי בגיל 14, אך חיש מהר היכיתי שורשים באדמת אירופה הפורייה. היו אלו הפנימייה באנגליה, הפקולטה לכלכלה במילנו, בית הספר למתורגמנים בג’נבה. 1967, מלחמת ששת הימים והבטחות הסטודנטים הערבים כי הפעם יזרקו את כולנו לים. 1968, והמצוקה המעיקה של דור צעיר השואל את עצמו שאלות רבות, על תפקידו בחברה ועל עתידו.
ראו – לא היה דבר וחצי דבר עם העיטור ועוד פחות מזה עם היין שטרם אהבתי. וזאת למרות מאמציה של סבתי האיטלקייה, ססיליה, שהתעקשה שאלגום משקה חמוץ, שצרב את גרוני, “שתה,” אמרה לי, “זה יעשה לך טוב.” אך ללא ספק, מבלי לדעת, כבר היה בי הטעם, כי גם היום לא אהיה מסוגל להעריך את טעמי הקיאנטי הפשוט הזה.
בהיותי ילד, נהגתי לקנות את העיתון “טינטין” בספרייה בשם Cité du Livre, כלומר, עיר הספרים, הספרייה היפה של ניסים, אביו של ג’ורג’… ג’ורג’ מוסטקי, שהיה מבוגר ממני בעשר שנים. מאוחר יותר נפגשנו ואהבנו איש את רעהו מרחוק, כפי שנוהגים לעתים קרובות מהגרים, שהשנים והגורל הפרידו ביניהם.
בבית הספר, תיכון צרפתי, יהודי, חילוני – בית הספר התיכון שנקרא, בתרגום חופשי, ה”אגודה היהודית להוראה” – למדנו בשיעורי ההיסטוריה על “…אבותינו הגאלים…”, שם היללו את קצין התותחנים הקטן, בונאפרטה – תפקיד אותו מילאתי מאוחר יותר בצבא הישראלי – ואשר היה הגיבור שלי. כך גם היה קטן אחר, שחצן מאין כמותו, ד’ארטניאן, שאת הספר עליו אני שומר עד היום על השידה ליד מיטתי. עיניכם הרואות, גיבורי ילדותי היו צרפתים, וכמוני מרוחקים מהכרך, מפריז, ושניהם כמוני, נעקרו ממקום הולדתם בשחר חייהם. וגם המארסייז, שעוד היום עיני דומעות לשמעה. אני מספר לכם את כל זה בכדי לנסות ולתמצת בפניכם מאין אני בא ועד כמה הייתי רחוק מהיין ומהעיטור של הערב.
אך יחד עם זאת, הזרע וודאי היה טמון בי גם אם טרם נבט. ובכן, יהודי, מזוקן, בעל נפש רומנטית, שבוי בקסמה של ההרפתקה והכל עטוף בתרבות צרפתית, גם אם בלתי-מושלמת, עם חללים חסרים, שמעולם לא התגורר בצרפת, אותה מולדת שרציתי שתהיה שלי, אך זה לא היה כתוב. האלים החליטו אחרת.
והנה, בסביבות גיל הארבעים, נשוי באושר למוניק, גם היא ממוצא איטלקי-מצרי, ואב לשלושה ילדים נהדרים – אילנה, איתן ואריאל – ביום אחד בפריז, הודות לבקבוק בורדו פשוט, ליין מסוג גראב, שאטו וירלאד, התאהבתי ב”…פרי הגפן”. הטעם הזה לא יישכח ממני לעולם, גם לא הטעם של היין הלבן מבורגון הראשון שטעמתי, פוליני-מונרשה, שריגש אותי, אותי שלא אהב יינות לבנים. אין פלא אפוא שעם מטען שכזה, בהתקרבי לגיל חמישים, לגפן וליין, אני מגדל כאן בישראל, יינות בסגנון צרפתי.
ואחרי הכול אני עושה את מה שאני אוהב לשתות!
ובאשר לכל השאר – התמזל מזלי. הייתה זו שעת כושר – החברה הישראלית השתוקקה בצימאון לתרבויות חדשות ובמיוחד לתרבות האוכל והיין. ובכן, כמו שאומר פול ניומן בסרטו של רוברט וייס, חביבה עלי המחשבה ש”מישהו למעלה אוהב אותי.
עובדה. תודה !!!
ישראל פרקר, מהנדס מכירות ויישומים בחברת אלימק.
ישראל יזם, הקים ומפעיל בזמנו החופשי את אתר השער לעולם יינות ישראל
www.wines-israel.co.il המתעדכן מדי יום
